משנה ד: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית בַּעְלָהּ, גוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, גּובָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים:
משנה ד: משנתנו עוסקת בדיני גביית כתובה, ומבארת כמה זמן לאחר מיתת הבעל יכולה האשה לגבות את כתובתה מיורשיו: כָּל זְמַן שֶׁהִיא [-האלמנה] בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה את כְּתֻבָּתָהּ מיורשי בעלה לְעוֹלָם, ואפילו לאחר שנים רבות. וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, ולא לאחר מכן, והטעם לכך, כיון שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים די זמן כדי שֶׁתַּעֲשֶׂה בהם טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, כלומר, שהרי בזמן שהיא שוהה בבית בעלה בודאי נותנת היא מידי פעם לחם ומלח לשכניה, מממונם של היורשים, ולאחר עשרים וחמש שנה הגיע שווי הלחם והמלח שהוציאה מממון היתומים לכדי שווי כתובתה, ולכן שוב אינה גובה אותה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, שֶׁאָמַר כן מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שהדין הוא בהיפך, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, וניזונת מנכסי היורשים, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם, ואף שעברו שנים רבות יתכן שלא מחלה על הכתובה, אלא שמתביישת היא לתבוע את היורשים כשהיא בביתם וניזונת מנכסיהם, וְאילו כָל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, אף שהיא ניזונת מנכסי היורשים מכל מקום אין לה בושה לתובעם, ולכן גּוֹבָה כתובתה רק עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, אך אם עברו עשרים וחמש שנים ולא תבעה כתובתה, בודאי מחלה על כתובתה, ואינה יכולה לתובעם עוד. מֵתָה האלמנה, היוֹרְשִׁין שלה מַזְכִּירִין את כְּתֻבָּתָהּ ליורשי הבעל, לומר שאינם מוחלים עליה, עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, ואז יש להם עשרים וחמש שנה נוספות שבהם אין שתיקתם נחשבת כמחילה.
