משנה ד: הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה בְמִקְצָת הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבֵעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
משנה ד: הדין השני שנחלקו בו אדמון וחכמים: נאמר בתורה (שמות כב ח) 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם', ואת הלשון 'כי הוא זה' דרשו חכמים שמדובר באופן שהודה במקצת וכפר במקצת, ועל אופן זה אמרה התורה שיש חיוב שבועה, הַטּוֹעֵן [-התובע] אֶת חֲבֵרוֹ שהוא חייב לו כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה לוֹ הלה בְּקַנְקַנִּים של שמן ריקים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יש במשמעות דברי התובע תביעה גם על שמן וגם על קנקנים, והוֹאִיל וְהוֹדָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, שהודה בקנקנים, יִשָּׁבַע שבועת התורה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, כיון שהם סוברים שאין במשמעות דברי התובע אלא תביעה על שמן בלבד, ואילו ההודאה היא על קנקנים, ופטור הוא משבועה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
