משנה ד: מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וָמֵת, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹש מֵאוֹת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת, שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שֶׁל זָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלשׁ מֵאוֹת, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה. וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב. וְכֵן שְׁלשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:
משנה ד: משנתנו ממשיכה לדון באדם שהיה נשוי לכמה נשים, ומת, וכל אחת תובעת כתובתה: מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שָׁלֹשׁ נָשִׁים, וָמֵת, והכתובות של שלשתן נחתמו באותו יום, ונמצא שחל שעבודם בשווה, והיתה כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה, וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְאֵין שָׁם, בנכסים שהוריש, אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה, ונוטלת כל אחת שלשים ושלשה דינרים, ושליש דינר, כיון שבמנה זה שעבוד כולם שווה, שהרי לכל אחת מהן יש שעבוד על מנה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם זוז, נמצא שבמנה הראשון שעבוד כולן שוה, ומעיקר הדין היה ראוי שאותה של מנה תיטול רק שליש מנה, אך משנתנו עוסקת באופן שבעלת המאתים אמרה לבעלת המנה שאינה רוצה שיתמעט חלקה מחמתה, ולכן אותה שכתובתה שֶׁל מָנֶה, נוֹטֶלֶת חֲמִשִׁים זוז, וְשֶׁל מָאתַיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מתחלקות במאה וחמישים הנותרים, שהרי באותו חצי מנה וכן במנה השני שעבוד שתיהן שוה, ולכן נוטלות שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שֶׁל זָהָב – כל אחת נוטלת שלשה דינרי זהב, שהם שבעים וחמש זוז. הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוז, והיינו באופן שאותה שכתובתה שלש מאות זוז אמרה לשתי האחרות שאינה רוצה למעט את חלקן במנה הראשון, ולכן אותה שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִׁים, כי היא חולקת את המנה הראשון עם בעלת המאתים, וְשֶׁל מָאתַיִם נוטלת מָנֶה, חמישים מהמנה הראשון, ומחצית מהמנה השני, שבו חלקה וחלק בעלת השלש מאות שווה, וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נוטלת שִׁשָּׁה דינרים שֶׁל זָהָב, והיינו מאה וחמישים זוז, חמישים מהמנה השני, ואת כל המנה השלישי שהוא משועבד רק לה. וְכֵן שְׁלֹשָׁה שותפים שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס – הכניסו ממון לחשבון השותפות, וסחרו בו, ועתה רוצים הם לחלוק את השותפות, אִם פִּיחֲתוּ על מה שהכניסו, אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין.
