משנה
שנינו במשנה לעיל שיש ללמוד מפסוק שאף שני עדים יכולים להזים שלשה עדים, אמנם רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אין צורך בפסוק מיוחד ללמדנו ששנים מזימים אפילו שלשה, שהרי בכל התורה כולה דינם של שני עדים שוה לדינם של שלשה או יותר, ולֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי המוזכר בפסוק אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו, וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ – כמו השנים הראשונים, שלא תאמר מאחר ובין כך היתה עדותם קיימת כשהעידו השנים, והשלישי לא הוסיף דבר, גם לא ייענש כאשר הוזמה עדותם, לכך הזכיר הכתוב בפירוש את השלישי, ללמד שגם הוא נענש עמהם. מוסיף רבי עקיבא ואומר, אִם עָנַשׁ הַכָּתוּב אֶת הַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, והיינו השלישי שרק הצטרף לשנים הראשונים, ונענש כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם ה' שָׂכָר לַנִּיטְפָּל לְעוֹשֶׂה מִצְוָה, כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות.
המשנה מביאה דינים נוספים לגבי כת המורכבת משלשה עדים או יותר: מַה שְּׁנַיִם – כשם שאם העידו רק שני עדים, אם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שהרי אין כאן שנים כשרים, ואין עדות מתקיימת בפחות משני עדים כשרים, אַף שְׁלשָׁה שהעידו יחד, אם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, אף שנשארו שנים כשרים, מכל מקום עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה שהעידו יחד, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, שהתבטלה עדות כולם, תַּלְמוּד לוֹמַר, 'עֵדִים'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שאם נמצא אחד מהכת קרוב או פסול עדות כולם בטלה, ואפילו שנשארו שנים כשרים, בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, כיון שנאמר 'והצילו העדה', ויש מצוה לחזר אחרי זכותו של הנידון שלא יגמר דינו למיתה, אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, אפילו אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר, ואם נשארו שני עדים כשרים, דנים את הדין על פי עדותם.
רַבִּי אוֹמֵר, אֶחָד [-בין] דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד [-ובין] דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדותם בטלה, ומוסיף ומבאר באיזה אופן אנו אומרים שלגבי דיני נפשות יש צירוף בין הקרוב או פסול לבין העדים הכשרים, ועדות כולם בטלה, בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ בָהֶן כולם, ואף הקרוב או פסול התרה בעובר העבירה, ובכך מוכח שהתכוון מלכתחילה להיות עד בדבר, ופוסל הוא את כל הכת, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָהֶן אותם קרובים או פסולים, ולא התכוונו כלל להעיד בדבר, לֹּא – אינם פוסלים את הכשרים שראו את העדות, שאם לא כן, מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִין שֶׁרָאוּ בְאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וכי מחמת ששני האחים ראו את הדבר לא יוכלו שאר העדים הכשרים שהיו שם להעיד, הרי ודאי שאין הדבר כן, ויכולים הכשרים להעיד.
גמרא
שנינו במשנה שיש הבדל בין אופן שהתכוונו הקרובים או הפסולים להעיד, שאז כל הכת נפסלת, לבין אופן שלא התכוונו כלל להיות עדים בדבר, שאין הכשרים נפסלים מחמתם. מבררת הגמרא, הֵיכִי אָמְרִינַן לְהוּ – כיצד שואלים אותם, כדי לברר מה היתה כוונתם, והיינו באופן שלא התרו בהם, או בדיני ממונות שאין שייכת שם התראה כלל. ומבארת, אָמַר רָבָא, הֲכִי אָמְרִינַן לְהוּ, לְמֵיחְזֵי אַתִּיתוּ – האם באתם רק כדי לראות את הדבר, אוֹ לְאַסְהוּדֵי אַתִּיתוּ – או שבאתם כדי להיות עדים בדבר, אִי אָמְרֵי לְאַסְהוּדֵי אַתִינָן – ואם אומרים הפסולים שהיתה כוונתם להעיד, בזה נאמר הכלל שאם נִמְצָא אֶחָד קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה, וְאִי אָמְרֵי לְמֵיחְזֵי אַתִינָן – ואם הם אומרים שבאו רק כדי לראות את הדבר, ולא כדי להיעשות עליו עדים, על זה אמרה המשנה 'מַה יֵעָשׂוּ שְׁנֵי אַחִים שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ', שבודאי אין העדים הכשרים נפסלים מחמתם.
