ראשון
כ"ג אייר התשפ"ו
ראשון
כ"ג אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת מכות, פרק א, שיעור 7

שנינו במשנה שנחלקו רבי יוסי ורבי לגבי דיני ממונות, האם אומרים בהם שאם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול מתבטלת העדות כולה או לא, הגמרא מבררת עתה את ההלכה במחלוקת זו: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שבדיני ממונות גם אם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול, אין העדות כולה מתבטלת. וְרַב נַחְמָן אָמַר, הֲלָכָה כְּרַבִּי, שאף בדיני ממונות מתבטלת העדות. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי, כיון דְקָיְמָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, דהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – בדיני ממונות, כִּדְאִיתָא בִּכְתֻבּוֹת.

וְחֲזִינָן לְגָאוֹן – וראינו בדברי רב האי גאון, דְּקָאֲמַר, שדין זה ששואלים את העדים אם באו כדי לראות או כדי להעיד, הָנֵי מִילֵּי [-זהו דוקא] בְּעֵדוּת עַל פֶּה, אֲבָל שְׁטַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים חתומים, וּשְׁנַיִם מֵהֵן קְרוֹבִין זֶה לָזֶה, אִם לֹא נוֹדַע בְּעֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁיָּשְׁבוּ שְׁלָשְׁתָּן לְהָעִיד וְכָתְבוּ עֵדוּתָן זֶה בִּפְנֵי זֶה, דְּאם היה כן הָוֵי כְּמַאן דְּאָמְרֵי לְמִסְהֲד אַתִינָן – שבאופן זה הרי זה כאילו אמרו בפירוש שבאו שלשתם להעיד יחד והשטר מתבטל, אך אם לא נודע לנו הדבר בעדות ברורה, לֹא מְבַטְלִינָן לֵיהּ לִשְׁטָרָא מִסָּפֵק – אין מבטלים את השטר מספק, אֶלָּא תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בִּשְׁאָר – בשנים הרחוקים זה מזה, ואף אם הקרוב חתום תחילה, ובודאי ראה החותם השני שהקרוב חתום שם ואף על פי כן חתם עמו, מכל מקום השטר כשר, כיון דְּאַמְרִינָן – כיון שאנו אומרים, דִּילְמָא חַד שָׁבִיק רַוְחָא לְמָאן דְקָשִׁישׁ מִינֵּיהּ – שמא אחד העדים החתומים בשטר השאיר מקום ריק לפני חתימתו כדי שיוכל לחתום שם עד המבוגר וחשוב ממנו, וּבָא זֶה הַקָּרוֹב וְחָתַם שָׁם שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵירוֹ, ולכן כל זמן שלא ידוע לנו ששלשתם חתמו יחד ולשם עדות, אין השטר נפסל.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ז), כָּתַב כָּל נְכָסָיו במתנה בשטר אחד לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שיזכו יחד בכל הנכסים, וְהָעֵדִים כְּשֵׁרִים לָזֶה וּפְסוּלִין לָזֶה, וכגון שהיו קרובים לאחד ורחוקים לשני, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, השטר כולו פָּסוּל, ואין עדותם מועילה אף לאותו שהם רחוקים ממנו, שכיון שבטלה מקצת עדותם, לגבי הקרוב, בטלה כולה, אף לגבי הרחוק. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, השטר כָּשֵׁר לגבי אותו שאינם פסולים לו. אָמַר רַבִּי (שמעון בן) [אֶלְעָזָר], מַתְנִיתָא מְסַיְּעָא לֵיהּ – ממשנתנו יש סיוע לְרַבִּי יוֹחָנָן, שהרי כך שנינו במשנה, מַה שְׁנַיִם אם נִמְצָא אֶחָד מֵהֵן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה, אַף שְׁלֹשָׁה אם נִמְצָא אֶחָד מֵהֵן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה, וּמִנַּיִן אֲפִילוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר עֵדִים, וכיון שהחמרנו לפסול עדותם של שנים כשרים כיון שהיו עמהם באותו מעמד עדים פסולים, אף כאן, כיון שהעדים התכוונו לשמוע ולהעיד גם על המתנה של קרובם, שהם פסולים לו, נפסלה עדותם לגמרי, אף לגבי המקבל השני, שאינם קרובים לו.

דין נוסף בענין זה: וְהֵיכָא דְּלֵיכָּא בִּשְׁטָרָא אֶלָּא תְּרֵי – ובאופן שאין חתומים בשטר אלא שני עדים, וְחַד מִינַּיְיהוּ – ואחד מהם פָּסוּל, אִי נַמִּי תְּרֵי קְרוֹבִין לַהֲדָדֵי – וכן אם חתומים בשטר שני עדים הקרובים זה לזה, אֲפִילוּ מָסְרָה נִיהֲלֵיהּ בְּאַפֵּי סַהֲדֵי אַחֲרִינֵי – אפילו אם מסר את השטר בפני עדים אחרים, דִכְּשֵׁירֵי -שהם עדים כשרים, ואילו היה מוסר בפניהם שטר ללא עדים כלל היה זה שטר כשר, כיון שעדי מסירה מועילים כאילו חתמו על השטר, מכל מקום באופן זה שבשטר עצמו יש עדים פסולים לֹא מְהַנֵּי מִידֵי – אין המסירה בפני עדים כשרים מועילה כלל, והשטר נשאר פסול, והטעם לכך, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ מְזוּיָּיף מִתּוֹכוֹ, והיינו באופן זה שיש בשטר חתימות של עדים פסולים, חששו חכמים שמא יבואו לסמוך על חתימות אלו, ולכן פסלו את השטר לגמרי, אפילו אם נמסר בפני עדים כשרים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת (סנהדרין כח:), בְּעִנְיַן הַהִיא מַתַּנְתָא דַּהֲוָה חַתִימֵי עַלָה תְּרֵי גִּיסֵי – לגבי אותו שטר מתנה שהיו חתומים עליו שני גיסים, הפסולים להעיד יחד, וְאָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף למקבל המתנה, זִיל אַיְיתֵי סַהֲדֵי דְמַסְרֵיהּ נִיהַלָך בְּאַנְפֵּי סַהֲדֵי – לך והבא עדים שנמסר לך שטר המתנה בפני עדים כשרים, ותוכל לזכות במתנה, וְאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, וְהָא מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר, המכשיר שטר שאין בו עדי חתימה על ידי עדי מסירה, בִּמְזוּיָּיף מִתּוֹכוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל, וכיון שעדי החתימה שבו קרובים ופסולים, אי אפשר להכשיר את השטר אפילו על ידי עדי מסירה, וְאָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְהַהוּא – לאותו מקבל מתנה, זִיל – לך, לֹא שַׁבְקֵי לִי דְאוּקְמָהּ בְּיָדְךָ – לא מניחים לי להעמיד את המתנה בידך.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי