משנה ג: הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין:
משנה ג: משנתנו מבארת שכאשר יש שני חלקים בקרבן, מחשבת פיגול בדבר העיקרי מפגלת גם את הטפל, אך מחשבת פיגול בטפל אינה מפגלת את העיקר, ולכן, הַתּוֹדָה – קרבן התודה עצמו, אם חשב בו מחשבת חוץ לזמנו, לא רק התודה עצמה מתפגלת, אלא היא מְפַגֶּלֶת עמה גם אֶת הַלֶּחֶם, כיון שהלחם טפל לזבח, ונמשך אחריו. וְהַלֶּחֶם – אם התפגל הלחם על ידי מחשבת חוץ לזמנו, אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה מתוך מחשבה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, שזו מחשבת חוץ לזמנו, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. אך אם חשב לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, כיון שחשב עליו מחשבת חוץ לזמנו, וְהַתּוֹדָה עצמה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת.
דין דומה לענין שני כבשים הבאים בחג השבועות יחד עם שתי הלחם, הַכְּבָשִׂים שהתפגלו במחשבת חוץ לזמנו, מְפַגְּלִין עמהם גם אֶת הַלֶּחֶם, כיון שהוא טפל לכבשים, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים הבאים בחג השבועות מתוך מחשבה לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר, שזו מחשבת חוץ לזמנו, הֵם – הכבשים עצמם וְהַלֶּחֶם, מְפֻגָּלִין. אך אם חשב לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, רק הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְאילו הַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין:
