משנה ד: הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל:
משנה ד: יחד עם כל קרבן הקרב בבית המקדש באים נסכים, וכיון שהנסכים טפלים לזבח, לכן הַזֶּבַח שהתפגל בעצמו, מְפַגֵּל עמו גם אֶת הַנְּסָכִין, מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי – לאחר שניתנו בכלי שרת והתקדשו, והשותה אותם חייב כרת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שהנסכים ניתרים על ידי שחיטת הזבח, וכיון שיש להם 'מתיר', שייך בהם פיגול, אבל חכמים חולקים וסוברים שכיון שניתן להביא את הנסכים אפילו לאחר כמה ימים, ולא דווקא עם הזבח, אין הזבח מתירם, ואין שייך בהם פיגול.
וְהַנְּסָכִין שהתפגלו, לדברי הכל אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח.
כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח במחשבה לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. אך אם שחטו במחשבה לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין לבדם מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל:
