משנה ג: הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָּרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לָחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ:
משנה ג: כפי שהתבאר לעיל, בחג השבועות מקריבים יחד עם שתי הלחם קרבנות נוספים, שנאמר (ויקרא כג יח-כ) 'וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם, יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים, וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן', משנתנו מבארת שיש חילוק בין כל הקרבנות לבין שני הכבשים הבאים לזבח שלמים: הַפָּר, וּשני הָאֵילִים, וְשבעת הַכְּבָשִׂים, שכל אלו באים לעולה, וְהַשָּׂעִיר הבא לחטאת, אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת שתי הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. אבל הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת שני הַכְּבָשִׂים הבאים לזבח שלמים, שיש להניפם עם הלחם, ואם אין מביאים את הלחם אין מביאים את הכבשים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, אלא ניתן להביא את הלחם ללא הכבשים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי – אין הדבר כן, אֶלָּא שני הַכְּבָשִׂים הבאים לזבח שלמים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, ומבאר שמעון בן ננס את טעם החילוק, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שהרי אין מביאים את שתי הלחם אלא מתבואה של ארץ ישראל, שלא היתה להם באותו זמן, ומכל מקום הקריבו את הכבשים, אַף כָּאן, בזמן שאין לחם, יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אמנם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, שהלחם אינו מעכב את הכבשים, ואילו הכבשים מעכבים את הלחם, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, ומבאר רבי שמעון מדוע אין טעמו של בן ננס נכון, לפי שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים – הקרבנות המוזכרים בחומש במדבר, קָרַב בַּמִּדְבָּר – הוקרבו כשהיו ישראל במדבר, וְאילו כָּל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – כל הקרבנות המוזכרים בספר ויקרא, היתה קבלה ביד חכמים שלֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר, ורק מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ – גם האמורים בחומש ויקרא וגם האמורים בחומש במדבר, ועל כל פנים, כיון שאותם כבשים הקרבים לזבח שלמים הוזכרו בחומש ויקרא, ואם כן לא הוקרבו כלל כשהיו ישראל במדבר, ואין כל ראיה שניתן להקריב כבשים ללא לחם. מסיים רבי שמעון את דבריו ואומר, וְכיון שאני סובר שאין ראייתו של בן ננס נכונה, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר שיִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, לפי שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן לאכילת הכהנים בהקרבתם, בְּלֹא לָחֶם. ואילו לֶחֶם הבא בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ, שאין הלחם ניתר לאכילת הכהנים אלא על ידי הקרבת הכבשים, ואם אין כבשים, אין מה שיתיר את שתי הלחם.
