מסכת נדרים
נאמר בתורה (במדבר ל ב-ג) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ופסוקים אלו עוסקים באדם הנודר בדבר של רשות [ולא שנודר קרבן, או צדקה וכדומה], כגון שאוסר על עצמו דבר המותר לו, בין אם זה דבר שלו ובין אם זה דבר של אחרים, או שאוסר על אחרים דבר השייך לו עצמו.
שלשה ענינים יש בנדר: א. 'עיקר הנדר', וזהו הנודר בלשון מלאה וברורה. ב. 'כינוי הנדר', וזהו הנודר בלשון אחרת, ואפילו אם זהו שיבוש לשון שמקורו בלשון הקודש, אך מובן מתוך דבריו מהי כוונתו. ג. 'יד הנדר', וזהו האומר את תחילת לשון הנדר, ואינו מסיימו, אך מתוך פתיחת לשונו מובן שכוונתו היתה לסיים ולנדור.
הפרקים הראשון והשני של המסכת עוסקים בכינויי נדרים, וידות נדרים, מתי הם נחשבים כנדרים.
פרק א, משנה א: כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדְּרַנִי מִמָּךְ, מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחֲקַנִי מִמָּךְ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר.
פרק א, משנה א: כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים – כל הלשונות שאינן לשון נדר ממש, אלא הם כינויים ללשון הנדר, וכפי שתפרט המשנה להלן, דינם כִּנְדָרִים, והאומר לשון זו הרי הוא כאומר לשון נדר, והנדר חל עליו, וְכן כינויי חֲרָמִים, והיינו חרמי הקדש, שהאומר על ממון השייך לו שיהא 'חרם', הרי הוא מוקדש לבית המקדש [ואם הוא מין דבר הראוי לקרבן, מקריבים אותו. ואם אינו ראוי לקרבן הרי הוא ניתן לצרכי בדק הבית של המקדש], הרי הכינויים של לשון חרם גם הם כַּחֲרָמִים. וְכן כינויי שְׁבוּעוֹת הרי הם כִּשְׁבוּעוֹת [והחילוק בין שבועה לנדר, ששבועה חלה על גופו של האדם, כגון שנשבע שיעשה או שלא יעשה דבר מסוים, ואילו הנדר הוא על החפץ עצמו, שאוסר אותו האדם על עצמו או על אחרים]. וכן כינויי נְזִירוּת, שאמר האדם כינוי ללשון קבלת נזירות, הרי זו כִּנְזִירוּת. [ובמשניות הבאות יובאו דוגמאות לכינויי דברים אלו].
עתה מבארת המשנה את דין 'ידות נדרים', והיינו כשהתחיל האדם לשון נדר, ולא סיימה כראוי. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, 'מֻדְּרַנִי מִמְּךָ', 'מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ', 'מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ', ועל אחד משלשת הלשונות הללו סיים ואמר 'שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ', 'שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ', ונמצא שאמר 'מודרני ממך שאני אוכל לך', או 'מופרשני ממך שאני טועם לך', וכיוצא בזה, ומשמעות הדבר היא כאילו אמר לו 'מה שאני אוכל לך יהא אסור עלי בנדר', חל נדרו והרי זה אָסוּר, ואף שכל ענין הנדר הוא שאומר על דבר מסוים שיהא אסור עליו כקרבן וכדומה, וכאן לא הזכיר כלל לשון 'קרבן' או לשון 'איסור', מכל מקום כיון שמובן מדבריו שכוונתו לאסור על עצמו את מאכליו של אותו אדם, חל נדרו.
אמר מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שאיני אוכל לך, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵך בָּזֶה לְהַחְמִיר – הסתפק בדבר, האם זו לשון איסור, או לשון הרחקה בלבד, וצידד להחמיר בו.
