משנה ד: נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה, שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּכֹּל נוֹדְרִין, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁבוּעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִפְתַּח לוֹ בְנֶדֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף יִפְתַּח לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. כֵּיצַד, אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:
משנה ד: במשנה הקודמת התבאר דין 'נדרי אונסין' שבהם היה האדם אנוס לעבור על נדרו, משנתנו מבארת את הדין באופן שהיה האדם אנוס על אמירת הנדר עצמו: נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין – אדם שבא עליו ליסטים להורגו אם לא יתן לו את תבואתו, או שבאו עליו ליסטים המחרימים ממון אף שאינם הורגים נפשות, או אפילו אם בא מוכס לקחת מס שלא כדין, ורוצים ליטול את תבואתו, רשאי האדם לידור שֶׁאותה תבואה הִיא תְּרוּמָה, ועל ידי זה יימנעו מליטלה, אַף עַל פִּי שֶׁלפי האמת אֵינָהּ תְּרוּמָה, וכן מותר לידור שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, והיינו על ידי שנודר שייאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אין תבואה זו תרומה או שאין תבואה זו של בית המלך, ובליבו יאמר שייאסרו רק 'היום', וטעם ההיתר הוא כיון שבאופן זה, מחמת האונס שבדבר, הרי זה כאילו הוציא כן בשפתיו.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּכֹּל נוֹדְרִין – בכל לשונות הנדר מותר לידור להם, בין נדר של קדשי מזבח [שאומר ייאסרו עלי פירות העולם כקרבנות אם אין תבואה זו תרומה, או של בית המלך], ובין בקדשי בדק הבית, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה, שכיון שהיא חמורה ביותר, שהרי נאמר בה (שמות כ ז) 'כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא', אסור להשבע על דברים אלו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁבוּעָה – מותר אף להשבע להם על כך.
מחלוקת נוספת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כאשר בא הליסטים או המוכס ליטול את תבואתו, והאדם אומר לו שהתבואה של תרומה או של בית המלך, לֹא יִפְתַּח לוֹ בְּנֶדֶר – לא יציע לו האדם מעצמו שידור לו, אלא רק אם אותו ליסטים או מוכס אומר לו שידור כדי שיאמין לו, מותר לו לידור. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף יִפְתַּח לוֹ – רשאי האדם להציע לו מעצמו שידור.
מחלוקת נוספת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ – מותר לאדם לידור רק על הדבר שתובע ממנו הליסטים שידור, ואין לו להוסיף דברים אחרים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רשאי לידור אַף בְּמַה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. ומביאה המשנה דוגמא למחלוקת זו: כֵּיצַד, אָמְרוּ לוֹ הליסטים, אֱמֹר 'קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי' אם אין תבואה זו של תרומה או של בית המלך, וְאָמַר 'קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי', ונמצא שהוסיף להדיר את בניו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, כיון שנדר בהיתר על פי דברי הליסטים, וּבָנָיו אֲסוּרִין, כיון שאת הנדר עליהם הוסיף מדעתו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ [-אשתו ובניו] מֻתָּרִין.
