שנינו במשנה, 'רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים תְּאֵנִים וְכוּ' ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים, בית שמאי אומרים, הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים, אלו ואלו מותרים'. אָמַר רַבָּה, הַכֹּל מוֹדִים בְּאופן שהוא אוֹמֵר, לאחר שנודע לו שאביו ואחיו היו ביניהם, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר 'כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים חוּץ מִן אַבָּא', שבאופן זה אינו אומר שהיה משנה את הנוסח שאמר, אלא היה מוסיף עליו, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שלדברי הכל, בין לבית שמאי ובין לבית הלל כֻּלְּהוֹן – כל האנשים הזרים אֲסוּרִין באותם תאנים, כפי שהדירם בתחילה, וְאָבִיו וְאָחִיו מֻתָּרִין, כיון שלגבם היתה לו טעות, ואילו היה יודע שהם שם היה מוסיף ומוציא אותם מכלל האיסור, ואין זה נחשב כנדר שהותר מקצתו. לֹא נֶחְלְקוּ בית שמאי ובית הלל אֶלָּא בְּאוֹמֵר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם הָיִיתִי משנה לגמרי את נוסח הנדר, והייתי אוֹמֵר 'פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִים, וְאַבָּא מֻתָּר', שבאופן זה סוברים בית הלל שבטל הנדר לגמרי, כיון שמחמת טעותו נָדַר בלשון שלא היה רוצה לידור כלל, ולכן הנוסח שאמר בטל לגמרי, ונדר שבטל מקצתו, בטל כולו.
וְרָבָא אָמַר, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לדברי הכל, בין לבית שמאי ובין לבית הלל, הֵיכָא דְּאָמַר – באופן שאמר האדם אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר 'פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְאַבָּא מֻתָּר', שכיון שמשנה הוא את לשון הנדר, כֻּלָּם מֻתָּרִין, לֹא נֶחְלְקוּ בית שמאי ובית הלל אֶלָּא בְּאופן שאינו משנה לגמרי את לשון הנדר, אלא אוֹמֵר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִין חוּץ מִן אַבָּא.
מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: אִיכָּא מַאן – יש מי דְּפָּסַק בנידון זה כְּרַבָּה, מִשּׁוּם דְּהוּא רַבֵּיהּ [-רבו] דְּרָבָא, וְאִיכָּא מַאן – ויש מי דְּפָּסַק כְּרָבָא, דְבַתְרָא הוּא – כיון שהוא אמורא מאוחר יותר. וְאַף עַל גַּב דְּלָא מוכרעא לָן מִילְּתָא בְּעָלְמָא – ואף שבדרך כלל אין הדבר מוכרע, כיצד יש לפסוק במחלוקת רבה ורבא, הָכָא – כאן, לגַּבֵּי נְדָרִים, לְחוּמְרָא נַקְטִינָן – אנו פוסקים להחמיר, כְּדברי רַבָּה, והיינו שאם גם לאחר שנודע לו הדבר אינו אומר שהיה משנה את לשון הנדר, אלא היה אומר 'כולכם אסורים חוץ מאביו ואחיו', אין הנדר מתבטל אלא לגבי אביו ואחיו, ואילו שאר האנשים נשארים באיסורם. ורק אם אומר שהיה משנה את לשון הנדר לגמרי, ואומר 'פלוני ופלוני אסורים ואביו ואחיו מותרים', הרי הנדר בטל לגמרי, וכולם מותרים.
הרמב"ן מבאר עתה שדין זה נאמר רק בנדרי טעות, או בנדרים שהותרו ב'פתח', ולא בנדר שהותר ב'חרטה': וּמִסְתַּבְּרָא דְּלֹא אַמְרִינָן – ומסתבר הדבר, שלא אמרו דין זה, שנֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ [-חלק ממנו] הֻתַּר כֻּלּוֹ, אֶלָּא גַּבֵּי נִדְרֵי שְׁגָגוֹת דְּמַתְנִיתִין – רק בנדרים שהיתה בהם טעות, כמו הנדר המוזכר במשנתנו, שלא ידע שאביו ואחיו נמצאים שם, כְּדעת בֵית הִלֵּל. וְגַבֵּי הָא דִּתְנַן הָתָם – וכמו כן באופן ששנינו במשנה להלן (סו.), לגבי הנודר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין שלשים יום, פּוֹתְחִין לו בִּכבוד יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת, שאומרים לו, אילו היית יודע שבתוך אותם ימים יש גם שבתות וימים טובים, ומחמת נדרך תבטל שמחת יום טוב ועונג שבת, האם היית נודר, ואם אומר שלא היה נודר, הרי זהו פתח להתיר את הנדר, אמנם, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שרק אוֹתָן הַיָּמִים, והיינו שבתות וימים טובים, מֻתָּרִים, וְאילו שְׁאָר כָּל הַיָּמִים – שאר ימות החול, נשארו אֲסוּרִים, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד בָהֶם, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ [-חלק ממנו], הֻתַּר כּוּלּוֹ, שגם בנדר זה התברר שהיתה לו טעות בנדרו, ומחמת כן אומרים שבטל כל הנדר, וְכָל דְּדָמֵי לְהוּ – וכן כל שאר הנדרים הדומים לנדרים אלו, דִּפְתִיחַ בְּהוּ פִּתְחָא – שמתירים אותם על ידי פתח, דְּכוּלֵּי נִדְרֵי דְּאִישְׁתָּרוּ – כיון שכל הנדרים הניתרים בפתח, דָּמוּ – דומים הם לְנִדְרֵי טָעוּת, וְהוּא שֶׁאָמַר נָמֵי – ובתנאי שאחרי שפתחו לו בפתח זה, גם אותו אדם הנודר אמר בעצמו אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, אוֹ אילו הייתי יודע שֶׁאוֹתָן יָמִים טוֹבִים בֵּינֵיהֶם, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר אוֹתוֹ נֶדֶר כְּלָל, אֲבָל הייתי נוֹדֵר נֶדֶר בלשון אַחֵר, וְאוֹמֵר 'פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְאַבָּא מֻתָּר', אִי נַמִּי – וכן לגבי הנדר השני, היה אומר 'יוֹם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין, וְיוֹם טוֹב מֻתָּר', כִּדְרַבָּה, שבאופן זה כיון שהותר מקצת הנדר, ואומר שהיה משנה את הנדר מעיקרו, כולו בטל.
אֲבָל נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ [-חלק ממנו] בַּחֲרָטָה, שהתחרט על כך שנדר חלק מאותו נדר, לָא מִיבַּעְיָא לְדַעְתֵּיהּ דְּרַבָּה – אין צריך לומר בדעת רבה, הסובר שרק אם אומר שהיה משנה את לשון הנדר לגמרי הרי הוא מותר, דְּלדבריו ודאי לֵיכָּא לְמֵימַר בֵּיהּ – שאין לומר בנדר זה את הדין של הֻתַּר מִכְּלָלוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ, דְּהָא לָא הָדַר בֵּיהּ מִגּוּפֵיהּ דְּנָדַר בְּעִקָרֵיהּ – שהרי לא חזר בו מעיקר גוף הנדר, שהרי לא נמצאו בנדר טעות או פתח, אלא רק מתחרט על מה שאסר חלק מהאנשים, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר אותו אדם, בחרטתו, אִלּוּ הָיָה לִבִּי זֶה עָלַי – אם הייתי מרגיש בשעת הנדר כפי שאני מרגיש עתה, הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וּפְלוֹנִי מֻתָּר, שהיה משנה את לשון הנדר, גם כן אין הנדר בטל כולו, דְּהָא מִכָּל מָקוֹם בְּדִידְהוּ – באותם אנשים זרים, לֵיכָּא חֲרָטָה וְלֹא כְּלוּם – אינו מתחרט כלל, וְלֹא מִישְׁתָּרֵי נִדְרָא – ובאופן זה אין הנדר ניתר כולו, כיון שחרטתו אינה אלא לגבי אביו ואחיו, ולא לגבי שאר האנשים.
אֶלָּא אֲפִלּוּ לְרָבָא נָמֵי – אלא גם לדעת רבא, הסובר שגם באופן שאינו משנה את לשון הנדר, וכגון שהיה אומר 'כולכם אסורים חוץ מאבא' גם כן אומרים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, מכל מקום בחרטה אין אומרים כן, כיון שנִדְרָא כִּדְקָאֵי קָאֵי – הנדר עצמו עומד במקומו, ואין בו כל שינוי, שהרי לא היתה בו טעות, ולא נמצא פתח המתירו, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא הוּא להתירו בחרטה, מַאן דְכָּאִיב לֵיהּ כְּאֵיבָא אַזִּיל לְבֵי אַסְיָא – מי שיש לו כאב, הוא ההולך לרופא, כלומר, אותו חלק של הנדר שממנו הוא מתחרט, הוא הניתר על ידי החכם בחרטה, וּמַאן דְּנִיחָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ – אבל אותו חלק של הנדר שנח לו בקיומו, לִיקַיֵּים וְלֵיזִיל אַנַּפְשֵׁיהּ – מוטל עליו לקיימו, ואינו בטל.
