(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה).
ד. אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה. (שבועות, פ"ו ה"ח)
ה. מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לבית דין לקיים שבועתו, אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם, אם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא נחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו.
כיצד נשבע שיגרש את אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלשים יום וכיוצא בזה אומרים לו בני אם תגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך ואומרים העם מפני מה נתגרשה אמן של אלו ולמחר קוראים להם בני גרושה ושמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו, וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך למחר יצטרך זה ותהיה עובר על וחי אחיך עמך והחזקת בו או פתוח תפתח וכיוצא בהן, וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלשים יום הרי אתה פוגע ברגל ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת, אם אמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי נשבע מתירין לו ואם אמר אף על פי כן לא נחמתי ורוצה אני בכל זה אין מתירין לו. (שבועות, פ"ו הלכות י-יא)
ו. מי שנדר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם, ובלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר, וכן שאר הענינות שפירשנו בשבועות כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות. (נדרים, פ"ד ה"ה)
ז. מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות. (שבועות פ"ו ה"א)
ח. מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור. (שבועות פ"ו הי"ח)
ט. וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל ורצו בשלשה דינרין שניהן פטורין וכן כל כיוצא בזה, לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו. (נדרים, פ"ד ה"ג)
י. וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהן, שבועת (של) הבאי כיצד כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים, ושראיתי חומת עיר פלונית גבוהה עד לרקיע וכיוצא בדברים אלו, שזה לא גמר בלבו שהדבר כך בלא פחות ולא יותר ולא נתכוון אלא לספר את גובה החומה או רוב העם. (שבועות, פ"ג ה"ה)
יא. אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה. (שבועות פ"ו ה"ח)
יב. אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה, קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה, הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין, ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר, שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה וטעות היה. (נדרים פ"ח ה"ג)
יג. כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה, כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולן מותרין, ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי כולן מותרין, אבל אם אומר כשהגיע אליהן אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולן אסורין חוץ מאביו, שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו. (נדרים, פ"ח ה"ו)
