משנה
משנתנו מבארת את הנדר הרביעי מארבעת הנדרים שהתירו חכמים: נִדְרֵי אֳנָסִין, כגון שהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא עצמו ומחמת כן לא היה יכול להגיע, אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ, ומחמת שהוצרך לטפל בו לא יכל לבוא, אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, כיון שלא עבר על הנדר מרצונו, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אֳנָסִין.
גמרא
מבארת הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת בְּאופן דְאַדְרֵיהּ זְמִינָא לִמְזַמְּנָא – שהמוזמן הכריח את המזמין לידור את הנדר, והיינו באופן דאָמַר לֵיהּ, לֹא מְזַמְנָת לִי – האם אינך מזמין אותי לאכול אצלך. וְאָמַר לֵיהּ, אִין – אכן מזמין אני אותך לאכול אצלי. ואמר לו המוזמן, נִדְרָא עָלֶיךָ – תידור נדר שתזמינני, וְנָדַר שיזמיננו, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנְסִין. הָא לֹא חָלָה – אבל אם לא חלה, ולא היתה לו סיבה לכך שלא בא, נֶדֶר הֲוֵי – חל עליו הנדר. אֲבָל אַדְרֵיהּ מְזַמְּנָא לִזְמִינָא – אבל אם הדיר המזמין את המוזמן מרצונו, שאמר לו שאם לא יבא לאכול אצלו יחול עליו הנדר, נִדְרֵי זֵירוּזִין הַוּו – הרי אלו נדרי זירוזין, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא חָלָה, אלא עבר על הנדר מרצונו, שָׁרֵי – מותר, ולא חל עליו הנדר, דְּקַיְימָא לָן – שהרי אנו פוסקים להלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שאמר בברייתא לעיל, 'האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי, ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין, והלה הקפיד כנגדו, אף אלו נדרי זירוזין', והיינו כיון ששם הדירו מעצמו, ובאופן זה אנו אומרים שבודאי לא היתה כוונתו שיחול הנדר באמת, אלא אמר כן כדי לזרזו, ורק באופן שהמוזמן עצמו ביקש מהמזמין שידור, אנו אומרים שהיתה כוונתו לנדר גמור, ורק אם נאנס בקיום הנדר לא חל עליו הנדר, אבל אם עבר עליו מרצונו, חל הנדר.
הגמרא מביאה נידון נוסף הדומה לענין 'נדרי אונסין': הַהוּא גַּבְרָא דְאַתְּפִּיס זַכְוָותֵיהּ בְּבֵי דִּינָא – מעשה באדם שהיה לו דין תורה עם חבירו, והתפיס ביד בית דין את 'זכויותיו', כלומר, את השטרות שמהם היו הוכחות וסיוע לדבריו, וְאָמַר, אִי לָא אֲתִינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – אם לא אבוא עד סוף שלשים יום מעתה, לִיבַּטְּלוּן הַנֵּי זַכְוָותָא – יתבטלו זכויותי, ולא אוכל להשתמש בהם כראיה לדברי. אִיתְנִיס – נאנס אותו אדם, וְלֹא אָתָא – ומחמת אונס זה לא בא עד סוף אותם שלשים יום. אָמַר רַב הוּנָא, בְּטֵילָן זַכְוָותֵיהּ – התבטלו זכויותיו של אותו אדם, וכפי שהתנה. אָמַר לֵיהּ רָבָא לרב הונא, וְהָא אוֹנְסָא כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא – והרי מהתורה אנו לומדים שטענת אונס היא טענה מועילה, שנאמר (דברים כב כה-כו) 'וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ, וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת'. וְכִי תֵּימָא קְטָלָא שָׁאנִי – ואם תאמר שדין זה של התורה, שאונס פטור, נאמר רק לגבי עונש מיתה, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנתנו, נִדְרֵי אֳנָסִין, הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אֳנָסִין וְכוּ', הרי שגם לגבי נדרים מצאנו שיש טענת אונס, ואם כן גם אדם זה שאמר שיתבטלו זכויותיו אם לא יבוא תוך שלשים יום, ונאנס, אינו צריך להפסיד זכויות אלו, מאחר והיה אנוס בדבר.
וְאַמְרִינָן – ואמרו בגמרא, כקושיא על דברי רב הונא, וּלְרַב הוּנָא, אף אם סובר הוא שבנידון זה אין טענת אונס נחשבת טענה המועילה, מִכְדִי אַסְמַכְתָּא הִיא – והלא אמירה זו, שאם לא יבוא עד זמן פלוני יתבטלו זכויותיו, יש בה חסרון של 'אסמכתא', והיינו הסכמה שמסכים האדם להפסיד דבר משלו בתנאי שיקרה דבר מסוים, מתוך שהוא סומך דעתו שלא יתקיים התנאי, ולא יצטרך להפסידו, וְאַסְמַכְתָּא לָא קַנְיָא – וחיוב כזה שיש בו חסרון של אסמכתא אינו נחשב קנין, ואינו מחייב את האומרו, ואף כאן הרי אמר שיתבטלו זכויותיו מתוך שסמך על כך שבודאי יגיע תוך שלשים יום, ואף אם בסוף לא בא, ואפילו אם מרצונו לא היה בא, אין דבריו מחייבים אותו, ואין ראוי שיפסיד את זכויותיו.
מתרצת הגמרא, שַׁאנִי הָכָא – שונה הדבר כאן, דְּמִיתַּפְּסָן זַכְוָותָן – כיון שלא התחייב לתת דבר הנמצא בידו, אלא כבר היו זכויותיו מותפסות ביד בית דין, ובאופן זה מסתבר יותר שגמר בדעתו להפסידם, אם אכן לא יתקיימו דבריו ולא יבוא בתוך שלשים יום.
ממשיכה הגמרא ותמהה על חילוק זה, וְהֵיכָא דְּמִיתַּפְּסָן – וכי באופן שמותפס הדבר שהתחייב עליו ביד אדם אחר לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא – אין בזה חסרון של אסמכתא, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנה במסכת בבא בתרא (קסח.) מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבו – לוה שפרע חלק מהחוב, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ – הסכים הלווה שיימסר שטר החוב ביד אדם שלישי שבו כתוב סכום כל החוב, וְאָמַר למלוה, אִם לֹא (נתתי) [אֶתֵּן] לְךָ את שאר המָמוֹן שאני חייב לך מִכָּאן [-מעתה] וְעַד עוד שְׁלֹשִׁים יוֹם, תֵּן לוֹ אֶת שְׁטָרוֹ – יתן השליש את השטר ליד המלווה, ויוכל לגבות בו את החוב כולו, ואותם מעות שנתן לו עכשיו כפרעון חלק מהחוב יהיו למפרע כמתנה, וְהִגִּיעַ אותו זְמַן של שלשים יום, וְלֹא נָתַן, ר' יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן, כיון שאסמכתא היא, שכשהתחייב כן אמר זאת רק מחמת שהיה בטוח שיתן את שארית החוב עד סוף שלשים יום, ואסמכתא אינה מחייבת. וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבוּהָ, אָמַר רַב, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קַנְיָא, ומוכח שאף באופן שהיה שטרו מותפס ביד אדם אחר, יש בזה חסרון של אסמכתא, ואם כן גם כאן, שהיו זכויותיו מותפסות ביד בית דין, הרי זו אסמכתא, ומדוע אמר רב הונא שהתבטלו זכויותיו.
מתרצת הגמרא, שָׁאנִי הָכָא – שונה הדבר כאן, במעשה שבא לפני רב הונא, דְּאָמַר לִיבַּטְּלָן זַכְוָותֵיהּ – שאמר שיתבטלו זכויותיו, והיינו שאם לא יבוא בתוך אותו זמן הרי הוא מודה שהשטר מזויף והראיות שבו אינן נכונות, ונמצא שאינו מתחייב להפסיד דבר משלו, אלא מודה שהראיות שבידו אינן כלום, ובאופן זה חלה התחייבותו.
