הרמב"ן פוסק את ההלכה בנידון זה של 'אסמכתא': וְהִלְכְתָא אַסְמַכְתָּא קָנְיָא – וההלכה היא שהתחייבות שיש בה 'אסמכתא' מועילה ומחייבת, וכגון באופן זה שהתפיס זכויותיו בבית דין, ואמר שאם לא יבוא בתוך שלשים יום יתבטלו זכויותיו, וְהוּא דְּלֹא אָנִיס – ובתנאי שלא היה האדם אנוס, פֵּרוּשׁ, כְּגוֹן חֹלִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, דְּלֹא שְׁכִיחַ דִּמְעַכֵּב – שאין אלו אונסים מצויים כל כך, דְּמחמת כן לֹא הֲוָה לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי – לא היה לו להתנות בפירוש שאם יארע כן לא יתחייב, כיון שלא חשב על כך [אבל אם היה זה דבר מצוי, ולא התנה על כך, הרי זה כאילו אמר בפירוש שגם אם יקרה אונס זה תחול התחיייבות]. ומוסיף הרמב"ן תנאי נוסף, וְהוּא דְּקָנוּ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב – ובתנאי שאותו קנין על ההתחייבות שיש בה אסמכתא נעשה בבית דין חשוב, כלומר, שיהא זה קנין על דבר שעניינו שייך לבית דין, וכגון אופן זה שמודה בפניהם שאם לא יבוא עד זמן מסוים יתבטלו זכויותיו, שדבר זה שייך לבית דין.
וְקָאֲמַר גָּאוֹן – ואמר רב האי גאון, דְּהַאי דִּינָא לֵיתָא – שדין זה אינו שייך אֶלָּא בְּמַתְפִּיס זַכְוָותֵיהּ בִּלְחוֹד – רק במי שמתפיס זכויותיו בבית דין, ואומר שאם לא יבא עד זמן מסוים יתבטלו זכויותיו, וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָותֵיהּ – ומסתבר לומר כמותו, וְהָדֵין פְּסָקָא דְּרַבֵּינוּ הַגָּדוֹל הוּא – וכן פסק הרי"ף (ב"ב סי' תתקמא), וּמִילְּתָא דְּטַעֲמָא הִיא – ודבר מסתבר הוא, שבשאר אופני אסמכתא אין תועלת בבית דין חשוב, דְּלֵית לֵיהּ לְבֵית דִּין חָשׁוּב עֵסֶק בְּאַסְמַכְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ – שהרי אין לבית דין שום שייכות לדבר שהאדם מחייב את עצמו בדרך אסמכתא, וממילא אינם יכולים להועיל לכך שלא יהיה בהתחייבותו חסרון של אסמכתא, אֶלָּא רק גַּבֵּי אופן זה שאמר אִי לָא אֲתִינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – אם לא אבוא עד סוף שלשים יום יתבטלו זכויותי, כְּגוֹן דְּקָבְעִי לֵיהּ – שקבעו לו בית דין זְמַן לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְקָא קָנֵיס נַפְשֵׁיהּ בְּהַךְ – וקנס את עצמו בדבר זה, שאם לא יבוא יתבטלו זכויותיו, וּמַתְפִּיס בְּהוּ זַכְוָותֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִישְׁתְּמִיט אִישְׁתְּמוֹטֵי – ואף הוסיף והתפיס ביד בית דין את זכויותיו, כדי שלא יוכל להשתמט מהם, דְּהַךְ אַסְמַכְתָּא מַעֲשֶׂה הוּא כִּדְקָבְעִי זִמְנָא לִרְאָיוֹת – כיון שהתחייבות זו נחשבת היא כמעשה של בית דין, וכמו שקובעים לו בית דין זמן להבאת ראיות, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במסכת סנהדרין (לא.), שיכולים בית דין לומר לבעל דין כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, הִלְכָּךְ – ולכן, כיון שבית דין עצמם יכולים לומר לו כן, קְנָסָא דְּקָנֵיס אַנַּפְשֵׁיהּ בְּאַסְמַכְתָּא – קנס זה שקנס האדם את עצמו בדבר שיש בו משום אסמכתא, כֵּיוָן דְּקָנוּ מִינֵּיהּ – מאחר וקיבל כן על עצמו בקנין, הָוְיָא לָהּ – הרי זו אסמכתא הקְרוֹבָה לְדִין, וְקָנְיָא – וחל הקנין. אֲבָל בִּשְׁאָר מִילֵּי – אך בשאר אסמכתאות, שאין להם שייכות לבית דין, לֹא – אין מועיל קנין בבית דין חשוב.
מביא הרמב"ן ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בְּתוֹסֶפְתָּא בבבא מציעא (פ"א ה"ט), מִשְׁכֵּן לוֹ הלוה למלוה בַּיִת, או שמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר לֵיהּ הלוה למלוה, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי את כל דמי ההלואה, אֵין לִי בְּיָדְךָ כְּלוּם, אלא יהיו הבית או השדה שלך, אף על פי ששוויים גדול יותר מסכום ההלואה, אם אכן הִגִּיעַ אותו הזְמַן שהתנו עליו, וְלֹא נָתַן לו את הממון, יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שהתנה עמו, ויטול המלוה את הבית או השדה כולו, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר על כך רַבִּי יְהוּדָה, הַאֵיךְ זוֹכֶה בָּהּ, בשדה או בבית, בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא יְנַתְּחֶנּוּ – יוציא הלוה את המלוה מהשדה בעל כרחו, כיון שאסמכתא היא זו, ולא חלה התחייבותו, אלא מחוייב לשלם לו רק את דמי חובו בלבד. ומוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁנַיִם שֶׁהָיוּ עוֹרְרִין – טוענים טענות עַל הַבַּיִת וְעַל הַשָּׂדֶה, שכל אחד מהם טען שהם שלו, וְאָמַר אֶחָד מֵהֶם, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, הריני מודה שאֵין לִי בְּיָדְךָ כְּלוּם, והִגִּיעַ אותו זְמַן וְלֹא בָּא, בֶאֱמֶת שֶׁאִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ, והיינו כפי שהתבאר לעיל, שאם נעשה הקנין בדבר השייך לבית דין, ובבית דין חשוב, מועיל קניינו לבטל את החסרון של האסמכתא, ורק כשמשכן לו את הבית או השדה, שאין משכון זה ענין השייך לבית דין, אין הקנין מועיל לבטל את החסרון של אסמכתא.
