שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"א), הֲנָיַית מַאֲכָל מַהוּ – מה הדוגמא לדבר הנחשב כ'הנאת מאכל', תָּנֵי – שנינו בברייתא, אֲבָל מַשְׁאִילוֹ קַרְדֹּם – רשאי המדיר את חבירו מהנאת מאכל, להשאיל לו קרדום, והֲוֵינָן סַבְרִין מֵימַר – והיינו סבורים לפרש שהברייתא עוסקת בְּקַרְדֹּם שֶׁל בִּקּוּעַ – גרזן שמבקעים בו עצים, להסיק בהם את התנור, ומוכח שהנאה כזו, המביאה לידי הנאת מאכל, מותרת היא, כיון שאין זו הנאת מאכל ממש. דוחה הירושלמי, תִּפְתֹּר – יש לך לפרש את הברייתא באופן אחר, בְּקַרְדֹּם שֶׁל נִכּוּשׁ – שמנכשים בו עשבים שוטים, שאין זו הנאה המביאה לידי הנאת מאכל [ואף שעל ידי זה יוכל לזרוע היטב את השדה, ותהיה לו בסופו של דבר הנאת מאכל, הרי זו הנאה רחוקה ביותר ואינה נחשבת הנאת מאכל (פני משה)], וְלֵית שְׁמַע מִינַּהּ כְּלוּם – ולא ניתן ללמוד מברייתא זו דבר, בענין השיעור של 'הנאה המביאה לידי מאכל'.
משנה
משנתנו מונה דברים שונים שמותר למודר הנאה מחבירו לעשות עבורו, אף על פי שלכאורה היה ניתן לומר שיש בכך משום הנאה: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ – מי שאסר את הנאתו על חבירו, שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ – רשאי לתת עבורו את מחצית השקל לבית המקדש, שנותן כל אדם מישראל פעם בשנה לקניית קרבנות ציבור, כיון שמדובר כאן באופן שאותו אדם כבר תרם מחצית השקל, ושלחו לבית המקדש, אלא שאבד בדרך, והדין הוא שכאשר נוטלים ממון מאותם שקלים לצורך קניית קרבנות ציבור עושים זאת גם עבור אלו שאבדו שקליהם בדרך, ונמצא שגם אם לא היה חבירו תורם עבורו היה לו חלק בקרבנות הציבור, וממילא מה שנתן עבורו מחצית השקל אין זו נחשבת הנאה עבורו. וּפוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ, כיון שאין זו הנאה ממש, אלא מניעת נזק, ועוד, שהרי יתכן שגם אם לא היה הלה פורע עבורו את חובו לא היה מפסיד, וכגון שהיה הלוה מפייס את המלוה עד שהיה מוחל לו על חובו, ולכן אין זו נחשבת הנאה האסורה. וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ, שהרי לא נתן לו ממון משלו אלא החזיר לו חפץ השייך לו, ואף שטרח בגופו בהשבת האבידה, הרי קיים בכך מצוה המוטלת עליו, ולא עשה זאת בשליחות חבירו. אמנם במָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר – במקרה שמותר למוצא ליטול שכר על כך שטרח בהשבת האבידה, והיינו באופן שמחמת טירחתו בהשבת האבידה הוצרך להתבטל ממלאכתו, שצריך המאבד לשלם לו מה שהפסיד מחמת טירחה זו, ואינו רוצה לקבל ממנו ממון זה, ומאידך אינו יכול למחול לו על כך כיון שאז נמצא שגרם לו הנאה בכך שלא נטל ממנו את הממון המגיע לו, תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ – יתן המאבד להקדש את אותם דמים שהיה צריך לתת למוצא. וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ – רשאי המדיר להפריש עבור המודר תרומות ומעשרות מדעתו של המודר, אף שאסור לו לגרום לו הנאה, ואם היה עושה כן בשליחותו היה גורם לו הנאה, ומאידך ללא רשותו של בעל הפירות אין אדם אחר רשאי להפריש תרומות ומעשרות, והאופן המותר הוא כשלא ביקש ממנו המודר בפירוש להפריש תרומות ומעשרות עבורו, אלא אמר באופן כללי שכל הרוצה לתרום עבורו יכול לעשות זאת, באופן זה הדבר מותר. וְאם היה המדיר כהן, מַקְרִיב הוא עָלָיו קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת ['קן' הוא כינוי לשתי תורים או שני בני יונה, שצריכים להביא זב, זבה ויולדת], חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, ואף על פי שאסור למדיר לעשות דבר בשליחותו של המודר, הרי הקרבת הקרבנות על ידי הכהן אינה נחשבת כעשייה בשליחות בעל הקרבן, אלא בשליחות ה', ולכן רשאי הוא להקריב עבורו את קרבנותיו. וּמְלַמְּדוֹ בחינם מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, שאילו הם דברים שאסור למלמד ליטול עבורם שכר מהלומד, ונמצא שאינו מהנה אותו הנאת ממון בכך שמלמדו בחינם. וְלֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא, כיון שעל לימוד מקרא מותר ליטול שכר [מאחר ונוטל שכרו על לימוד פיסוק הטעמים, ולא על המקרא עצמו], ובכך שמלמדו בחינם גורם לו הנאה השוה ממון. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו של המודר אפילו מִקְרָא בחינם, ואף שהמודר חייב ללמד את בניו תורה, מכל מקום אין הנאת לימוד בניו נחשבת כהנאה הבאה לגופו של המודר, וְכן זָן המדיר אֶת אִשְׁתּוֹ של המודר, וְאֶת בָּנָיו הקטנים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא [-המודר] חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם, ועל ידי שהמדיר זן אותם מרויח המודר שאינו צריך לזונם, מכל מקום אין זו נחשבת הנאה הבאה לגופו של המודר, ואין זה חמור יותר מתשלום חובו של המודר, שהתבאר לעיל שמותר. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ של המודר, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, כיון שבכך הוא משביח את ממונו, שיכול הוא לשחוט את בהמתו הטהורה או למכור את הטמאה, ויש לו הנאה ממונית בכך שבשרן מתרבה.
