גמרא
שנינו במשנה, 'וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ'. מביאה הגמרא מחלוקת בביאור דין זה של משנתנו, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִי, חַד [-אחד מהם] אָמַר, לֹא שָׁנוּ דין זה, שרשאי להחזיר לו אבידתו, אֶלָּא באופן שֶׁנִּכְסֵי בַּעַל האֲבֵדָה אֲסוּרִין עַל המַחֲזִיר, שמותר לו להחזיר לו את אבידתו, והחידוש בכך, וְאַף עַל גַּב [דְּקָא מִתְהֲנֵי] בִּפְרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף – ואף על פי שיש לו הנאה של שוה פרוטה, כפי שחידש רב יוסף, והיינו שבשעה שעוסק המוצא בטיפול באבידה פטור הוא מלתת פרוטה לעני, כיון שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ונמצא שיש לו הנאה מאותה אבידה, והרי אסור לו להנות מנכסיו של בעל האבידה, מכל מקום אין בכך איסור, כיון שפְּרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף לָא שְׁכִיחַ – זהו דבר שאינו מצוי, שבדיוק בשעה שיהא עסוק בטיפול באבידה יבא עני ויבקש צדקה. אֲבָל אם היו נִכְסֵי מַחֲזִיר האבידה אֲסוּרִין עַל בַּעַל האֲבֵדָה, לָא מְהַדַּר – אסור לו להחזיר את אבידתו, מִשּׁוּם דְּקָא מְהַנֵּי לֵיהּ – שהרי בכך שהוא משיב לו את האבידה הוא מהנה אותו, וכיון שהנאתו אסורה על בעל האבידה, הדבר אסור. ואף על פי שעל ידי זה מתבטלת ממנו מצוות השבת אבידה, הרי כבר התבאר לעיל (פרק ראשון) שהנדרים חלים אפילו על דבר מצוה.
וְחַד מהם אָמַר, אַף בְּשֶׁנִּכְסֵי מַחֲזִיר אֲסוּרִין עַל בַּעַל אֲבֵדָה, מֵהֲדַר – רשאי להחזיר לו את אבידתו, וְהטעם לכך, כִי מְהַדַּר לֵיהּ – שהרי כאשר מחזיר הוא את האבידה, מִדְּעַם דְּנַפְשֵׁיהּ קָא מְהַדַּר לֵיהּ – דבר השייך לו הוא מחזיר לו, ואינו נותן לו דבר מנכסיו, ואף שטורח הוא בהשבת האבידה, הרי זו טירחה של מצוה שהוא חייב בה מצד עצמו, והרי הוא כשלוחו של הקדוש ברוך הוא, ואינו עושה זאת כטובה עבור חבירו.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שאַף בְּשֶׁנִּכְסֵי מַחֲזִיר אֲסוּרִין עַל בַּעַל אֲבֵדָה, גם כן מְהַדַּר – רשאי להחזיר. וְהוּא הַדִּין באופן שנָדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, שכל אחד מהם אסור בהנאת חבירו, שמותר לכל אחד מהם להחזיר אבידה לחבירו, מהטעמים שהתבארו. והטעם שיש לפסוק כשיטה זו, כיון דְּמַאן דְּאָמַר לֹא מְהַדַּר – הסובר שאם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה אסור לו להחזיר אבידתו, סָלֵיק לֵיהּ בְּקוּשְׁיָא – הקשתה עליו הגמרא קושיא, ולא תירץ עליה [וקושיית הגמרא היא מהסיפא של המשנה, בה שנינו 'במקום שנוטלים עליה שכר, תפול הנאה להקדש', ואם מדובר במשנה רק באופן שנכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר, מדוע תינתן ההנאה להקדש, והרי יכול הוא לוותר על שכרו, ויהנה מכך בעל האבידה שאינו צריך לשלם, ואין כל איסור בדבר. אלא ודאי מדובר באופן שנכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה, ועל זה אמרה המשנה שאם אין המחזיר רוצה לקבל שכר מבעל האבידה, אסור לבעל האבידה להשהות אצלו את השכר, שהרי אם כן נמצא שנהנה הוא מנכסי המחזיר, והדבר אסור עליו, ולכן ינתן השכר להקדש].
הגמרא מביאה ספק בדיני נדרים: בְּעָא מִינֵּיהּ – שאל רַבִּי חִיָּא בַּר אָבִין מֵרָבָא, האומר לחבירו 'כִּכָּרִי עָלֶיךָ', וּנְתָנוֹ לוֹ – נתן המדיר למודר את הככר הזו בעצמה במתנה, מַהוּ – מה דינו, האם מותר לו להנות ממנה עתה כשהיא ברשותו, או לא. ואמנם דבר זה פשוט הוא, שאם מכר או נתן את הככר לאדם אחר, ודאי מותרת היא גם לאותו אדם שהדירו, אך הספק כאן הוא באופן שהמדיר עצמו נתנה למודר, וצדדי הספק הם כיצד לפרש את דבריו, האם 'כִּכָּרִי' בדוקא אָמַר לֵיהּ, והיינו כִּי אִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵּיהּ – רק כשהיא ברשות המדיר, ומכונה 'ככרי', הוּא דְּאָסוּר, אבל לאחר שנתנה למודר ואין היא מוכנה 'ככרי', מותרת היא למודר. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שלשון 'ככרי' אינה בדווקא, והרי לשון 'עָלֶיךָ' אָמַר לֵיהּ, וְעִלָּוֵיהּ שָׁוְיֵיהּ הֶקְדֵּשׁ – כוונתו היתה לאסור את הככר עליו בכל מקרה, וכך מתפרשת כוונתו, ככר זו שהיא עתה שלי, תהא אסורה עליך לעולם, אם אני בעצמי אתננה לך.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, דְּאַף עַל גַּב דְּיַהְבַהּ לֵיהּ בְּמַתָּנָה – שגם אם נתנו לו במתנה, אָסוּר, ומוכיח רבא את דבריו, דְּאִי לֹא – שאם לא תאמר כן, אלא כוונתו היתה לאסור עליו את הככר רק כשהיא ברשותו של המדיר, 'עָלֶיךָ' לְאַפּוֹקֵי מַאי – מה בא לאסור עליו בנדרו, הרי כל זמן שהככר ברשותו אין הלה יכול כלל להנות ממנה, לְאַפּוֹקֵי דְּאִי מִגְנַב גַּנָּבָא – וכי היתה כוונתו שאם תיגנב ממנו הככר, וימכרנה הגנב לאותו אדם, תהא אסורה עליו, והרי ודאי שאין זו כוונתו, שאין אדם מעלה בדעתו שתגנב ככרו ותגיע ליד חברו. אָמַר לֵיהּ – השיב רבי חייא בר אביו לרבא, לְאַפּוֹקֵי דְּאִי אַזְמְנֵיהּ עֲלַהּ – שמא היתה כוונתו להדירו מככר זו אם הוא עצמו יזמין אותו לאכול בביתו, וכגון שחשש שיפציר בו להזמינו לאכול בביתו, ולכן הקדים והדירו הנאה מככר זו, אך לא היתה כוונתו להדירו במקרה ויתן לו את הככר במתנה.
וּמַקְּשִׁינַן עֲלֵיהּ דְּרָבָא – והקשתה הגמרא על שיטת רבא, הסובר שאם נתן לו את הככר במתנה נשארת היא אסורה על המודר בקונם, מֵהָא דְּתַנְיָא – מדין זה ששנינו בברייתא, אָמַר לוֹ האדם לחבירו, הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ, קוֹנָם קַרְדֹּם שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֲנִי קָנוּי – אם יש לי קרדום נוסף שקניתי, ייאסר עליך בקונם, כיון שאין לי קרדום מלבד זה שאני עוסק בו, או שאמר לו נְכָסַי יהיו אסורים עָלַי, אִם יֵשׁ לִי קַרְדֹּם אֶלָּא זֶה שאני עוסק בו, וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ קרדום אחר, בְּחַיָּיו של המדיר, אָסוּר המודר, כיון שחל עליו הנדר, אבל אם מֵת המדיר, אוֹ שֶׁנִּתְּנָה לוֹ למודר בְּמַתָּנָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, ומוכח שאם נתן המדיר את החפץ הנדור בעצמו למודר במתנה, בטל האיסור, וגם לגבי ככר צריך להיות הדין כן, שאם נתן את הככר במתנה למודר, מותרת היא לו.
וּפָרִיק – ותירץ רַב אָחָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִיקָא, הברייתא עוסקת בְּאופן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, כלומר, שבעל הקרדום נתנו לאדם אחר, ואותו אדם אחר נתנו למודר, שבאופן כזה ודאי לא חל הנדר, גם לגבי ככר. אָמַר רַב אַשִׁי, דַּיְקָא נַמִּי – יש לדייק כן גם מלשון הברייתא, דְּקָתָּנֵי 'שֶׁנִּתְּנָה לוֹ', ומשמע על ידי אדם אחר, וְלֹא קָתָנֵי 'שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ', שאז היתה המשמעות שהמדיר עצמו נתן לו.
