שנינו במשנה, 'וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ ואת מעשרותיו לדעתו'. אוֹקִימְנָא לְמַתְנִיתִין – העמידה הגמרא את משנתנו, בְּאופן דְאָמַר אותו אדם, כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם יָבֹא וְיִתְרֹם, שבאופן זה אינו ממנה אותו בפירוש כשלוחו, ואילו הפרשת התרומה עצמה אינה נחשבת כהנאה האסורה עליו, אֲבָל אם אָמַר לוֹ בפירוש תְּרוֹם, אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָא עָבֵיד לֵיהּ שְׁלִיחוּתֵיהּ – כיון שבכך הוא מקיים את שליחותו, ויש לו הנאה מכך שהלה עושה את שליחותו, והדבר אסור. מוסיף הרמב"ן, וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ויש ללמוד מדין זה, שֶׁהַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא מִבָּעֵי לֵיהּ לְמִיעֲבַד [לֵיהּ] שְׁלִיחוּת – אין לו לעשות עבורו שום שליחות, וַאֲפִלּוּ הֲוֵי לֵיהּ שְׁלִיחוּתֵיהּ כְּגוֹן קְרִיאַת שֵׁם דִּתְרוּמָה – ואפילו אם זו היא שליחות קלה כמו קריאת שם לתרומה, דְּלֹא עָבִיד לְמִשְׁקַל עֲלֵיהּ שָׂכָר – שאין אדם עשוי לקבל על כך שכר, מכל מקום הדבר, אָסוּר, דְּכֵיוָן דְּקָאָמַר לֵיהּ וְעָבֵיד – כי מאחר והלה אומר לו לעשות זאת, והוא מקיים את שליחותו, קָא מְהַנֵּי לֵיהּ – הרי בדבר זה עצמו הוא גורם לו הנאה, ואסור.
שנינו במשנה, 'וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת, וְלֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא'. תמהה הגמרא, מִקְרָא מַאי טַעֲמָא לֹא יְלַמְּדֶנּוּ – וכי מהו הטעם שאסור ללמדו מקרא, הרי זהו משום דְּקָא מְהַנֵּי לֵיהּ – שהוא מהנה אותו בכך, ואם כן קשה, מִדְרָשׁ נַמִּי הָא קָא מְהַנֵּי לֵיהּ – אף בלימוד מדרש הוא מהנהו, ומדוע התירה לו המשנה ללמדו מדרש. מתרצת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו עוסקת בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַמִּקְרָא, ונמצא שאם מלמד אותו מקרא בחינם, גורם לו להנאה השוה ממון, אֲבָל עַל הַמִּדְרָשׁ לֹא שָׁרֵי לְמִשְׁקָל – אסור ליטול שכר, ולכן נקטה המשנה שמותר לו ללמדו מדרש, כיון שבין כך אסור ליטול על כך שכר.
מקשה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה לימוד מִדְרָשׁ, דְּלֹא – שאסור ליטול עליו שכר, הרי זהו משום דִּכְתִיב (דברים ד יד) 'וְאוֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וְגו', ודרשו חכמים מפסוק זה, מָה [-כשם ש]אֲנִי לימדתי אתכם בְּחִנָּם, שכך ציוה עליו ה' ללמד את ישראל בחינם, אַף אַתֶּם תלמדו זה את זה בְּחִנָּם, ולכן אסור ליטול שכר על לימוד מדרש, אם כן, מִקְרָא נַמִּי – גם את המקרא יש ללמד בְּחִנָּם, וכיצד אמר שמואל שמשנתנו עוסקת במקום שנוטלים שכר על לימוד המקרא. ומביאה בזה הגמרא שני תירוצים, רַב אָמַר, כיון שבדרך כלל לימוד המקרא הוא לקטנים, נוטל המלמד שְׂכַר שִׁמּוּר – שכר על כך שהוא שומר על התינוקות באותו זמן שהוא מלמדם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, שְׂכַר פִּסּוּק טְעָמִים – נוטל הוא שכר על כך שתוך כדי לימוד המקרא הוא מלמד גם את פיסוק הטעמים, וכיון שטעמים אלו אינם מהתורה, אלא מדרבנן, מותר ליטול על כך שכר.
שנינו במשנה, 'וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא, אָמַר רַבִּי הוּנָא, הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר לְהַשִּׂיא לוֹ את בִּתּוֹ. הֲוֵי בָּהּ רַבִּי זֵירָא – הסתפק רבי זירא בדין זה, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן נאמר דין זה, אִילֵימָא – אם תאמר שמדובר בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי אֲבִי הכַּלָּה אֲסוּרִין עַל הֶחָתָן, הֲרֵי כיון שהיא ברשותו הרי הוא כמי שמוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ, ובודאי יש לו הנאה מכך, ומדוע הדבר מותר. אֶלָּא בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי חָתָן אֲסוּרִין עַל אֲבִי כַּלָּה, והחידוש הוא בכך שמהנה החתן את בתו, הרי דין פשוט הוא זה, והלכה גְּדוֹלָה ומחודשת מִזּוֹ אָמְרוּ במשנתנו, זָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן, וְאַתְּ אָמַרְתְּ – וכי צריך אתה לומר שמֻתָּר לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ, ואף שעל ידי זה פוטר הוא את אביה ממזונותיה, מכל מקום הדבר מותר. מבארת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי אֲבִי הכַּלָּה אֲסוּרִין עַל הֶחָתָן, ומה שהקשית על דין זה, שהרי הוא כמי שנותן לו שפחה לשמשו, וּמשנתנו עוסקת בְבִתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וּמִדַּעְתָּהּ – המתקדשת מדעתה, ובאופן זה שאין הקידושין תלויים בדעת האב, אלא בדעתה, אין איסור בכך שנושא המודר את בתו של המדיר. ואף על פי שהאב מייעץ לה להנשא לאותו אדם, מכל מקום כיון שסוף סוף הדבר תלוי בדעתה, אין זה נחשב שנהנה ממנו (רא"ש).
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, אָסוּר לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ, והיינו בתו הקטנה, שקידושיה תלויים בדעתו ורצונו של האב, אֲבָל מַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וּמִדַּעְתָּהּ.
