גַּרְסִינָן במסכת בבא בתרא, בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קלג:) תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, ולא רצה שיהנו מנכסיו, וְלכן כָתַב את כָּל נְכָסָיו במתנה לִיהוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל. מֶה עָשָׂה יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, מָכַר שְׁלִישׁ מהנכסים, וְהִקְדִּישׁ שְׁלִישׁ מהנכסים, וְהֶחֱזִיר לְבָנָיו של אותו אדם שְׁלִישׁ מהנכסים. בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ, להתווכח עמו. אָמַר לוֹ יונתן בן עוזיאל, שַׁמַּאי, אִם אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר מַה שֶּׁמָּכַרְתִּי וּמַה שֶּׁהִקְדַּשְׁתִּי, אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר ולבטל גם את מַה שֶּׁהֶחֱזַרְתִּי לבניו של אותו אדם, וְאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר מַה שֶּׁמָּכַרְתִּי ומה שהקדשתי, אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר מַה שֶּׁהֶחֱזַרְתִּי לבניו. אָמַר שמאי בדרך בדיחותא, הֵטִיחַ עָלַי – השיב לי דברים חריפים ונצחני בֶּן עוּזִּיאֵל, הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עוּזִּיאֵל.
מבררת הגמרא, בִּתְחִלָּה מַאי סָבַר – מה סבר שמאי בתחילה, שמחמת כן רצה לבטל את אותה מתנה, וּלְבַסּוֹף מַאי סָבַר, שקיבל את דעתו של בן עזאי. ומבארת, מֵעִיקָּרָא סָבַר שמאי שהמתנה בטילה, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּבֵית חוֹרוֹן שבמשנתנו, שכיון שניתנה המתנה רק כדי שיוכל אביו של אותו אדם להשתתף בסעודה, אין זו מתנה גמורה, והיה שמאי סבור שגם כאן היה הדין כן.
ומבאר הרמב"ן את דברי הגמרא, ומקדים תחילה ביאור אחר ודוחהו: וְחָזִינָן לְמִקְצָת רַבְּוָותָא דְּאָמְרִי – וראיתי למקצת מרבותינו שביארו, דְּהָא מַתְנִיתָא לְעִנְיַן דִּינָא תַּנְיָא – שברייתא זו, עם המעשה של יונתן בן עוזיאל ושמאי, נאמרה לענין דיני ממונות, דְּאַתְנֵי הַהוּא גַבְרָא דְּלֹא לִיהַדַּר כְּלוּם לְבָנָיו – שאותו אדם התנה שלא יחזיר יונתן בן עוזיאל כלום לבניו, וְלֹא סַלְקָא לְהוּ שְׁמַעְתָּא כָּל עִקָּר – אך אין סוגיית הגמרא מובנת לפי דבריהם, דְּממה נפשך, אִי אַתְנֵי – אם התנה עמו אותו אדם בפירוש תנאי זה, אַתְנֵי – הרי התנה, וחל תנאו, ולא היה יונתן בן עוזיאל יכול לעבור על תנאו. וְאִי לֹא – ואם לא התנה עמו בפירוש על כך, אף שזו היתה כוונתו, הרי אלו דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב, שאֵינָן דְּבָרִים. וְעוֹד קשה על פירושם, דְּלֵית לְמַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן עֵסֶק כָּאן – שהרי אין שייכות בין מתנת בית חורון, העוסקת בהלכות נדרים, לבין מתנה זו שנתן אותו אדם ליונתן בן עוזיאל כדי שלא יתן את הנכסים לבניו, שזהו נידון בדיני ממונות והלכות תנאים, וְלֹא אִדְכָּרוּ לֵיהּ – ולא הזכירו נידון זה של מתנת בית חורון בַּגְּמָרָא אֶלָּא לְעִנְיַן נֶדֶר.
ומבאר הרמב"ן את סוגית הגמרא שם, אֶלָּא, הַאי גַבְרָא מַדִּיר אֶת בָּנָיו מִנְּכָסָיו הָיָה – אותו אדם שלא נהגו בניו כשורה הדיר את בניו שייאסר עליהם להנות מנכסיו, וּכְתָבָן במתנה לִיהוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל, וּכְשֶׁהֶחֱזִיר לְבָנָיו שְׁלִישׁ מהנכסים בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ, לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַחֲזִיר לָהֶם, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ האב את הנכסים אֶלָּא כדי שיחזירם לבניו, וכדי שֶׁיָּבוֹאוּ בָּנָיו וְיֹאכְלוּ עִמּוֹ בִּנְכָסִים אלו האסורים עליהם מחמת הנדר של האב. וְאָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, (אמר ליה) לִדְבָרֶיךָ שאֵינָהּ מַתָּנָה, הַחֲזֵר מַה שֶּׁמָּכַרְתִּי וּמַה שֶּׁהִקְדַּשְׁתִּי, וְקַבֵּיל מִינֵּיהּ שַׁמַּאי – וקיבל שמאי את טענתו, וְשַׁבְּחֵיהּ. וּבָעוּ בַּגְּמָרָא – ושאלה על כך הגמרא, מֵעִיקָּרָא מַאי סָבַר – מה סבר שמאי בתחילה, דִּלְפוּם סְבָרֵיהּ דְּשַׁמַּאי מֵעִיקָּרָא – והרי לפי מה שסבר שמאי בתחילה, וַדַּאי הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ – ודאי שייכים הנכסים לאב, דְּלָאו מַתָּנָה הִיא – שהרי אין זו מתנה גמורה כלל, כי לא היתה כוונתו אלא להערים, וְהָדַר מָמוֹנָא לְמָרֵיהּ – וחוזר כל הממון לבעלים, וְיוֹצִיא גם מַה שֶּׁהִקְדִּישׁ וּמַה שֶּׁמָּכַר, כיון שלא היו הנכסים שייכים לו, ולא היה בכוחו למוכרם ולהקדישם וליתנם לבניו, וּמַאי חֲזָא לְבַסּוֹף דְּשָׁרָא לְגַמְרֵי – ומה סבר שמאי בסוף, שמחמת כן הסכים עם יונתן בן עוזיאל שחלה המתנה לגמרי, גם בחלק של ההקדש והמכירה, וגם בחלק שהחזיר לבנים. וּמְהַדְּרִינָן – והשיבה על כך הגמרא, מֵעִיקָּרָא סָבַר – בתחילה סבר שמאי, שכָּל הַמֻּדָּר הֲנָאָה ונתן את נכסיו במתנה לאחרים, אָסוּר המודר ליהנות מנכסים אלו, אף שהם עתה ביד אחרים, מִשּׁוּם מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן, שהיתה זו מתנה בדרך הערמה. וּלְבַסּוֹף הֵטִיחַ עָלָיו [-השיב לו דברים חריפים] יְהוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, דְּכֵיוָן דְּאַקְדִּישׁ וְזָבִין [-ומכר] חלק מהנכסים, וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר, והרי הטעם לכך הוא כיון דִּסְתָם אַקְנֵי לֵיהּ – שהקנה לו את הנכסים סתם, ולא התנה עמו שיתן את הנכסים לבניו, לכן אַף לְהַחֲזִיר לְבָנָיו שָׁרִי – מותר, כיון שלא היתה זו מתנה של הערמה, אלא מתנה אמיתית. וִיהוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, היה יכול באמת לתת את כל הנכסים לבניו, ורק כדי לְהַרְחִיק מִן הַדּוֹמֶה לְכִעוּר, שלא ייראה הדבר כהערמה, הוּא דְּאַקְדִּישׁ מִינַּיְיהוּ – לכן הקדיש חלק מהנכסים, לְגִלּוּיֵי עֲלָהּ דְּמִילְּתָא – כדי שיהיה בכך גילוי לכל דְּלֹא דָמְיָא – שאין מתנה זו דומה לְהַעֲרָמָה דְּבֵית חוֹרוֹן.
הָדֵין הוּא פֵּירוּשָׁא דִּשְׁמַעְתָּא – זה הוא פירוש הסוגיא, דְּפָרִישׁ אֲדוֹנֵנוּ הַזָּקֵן הָרַב רַבִּי יִצְחָק בַּר רְאוּבֵן אַלְבַּרְגְלוֹנִי זַ"ל, וּפֵירוּשָׁא דַּיְיקָא וּמְעַלְיָא הוּא – ופירוש מדוייק ומעולה הוא. וְאַשְׁכְּחָן לֵיהּ סְמַךְ בִּירוּשַׁלְמִי – ומצאנו סיוע לפירוש זה בירושלמי (פ"ה ה"ו), דְּאִיתְּמַר הָתָם אַמַּתְנִיתִין דְּבֵית חוֹרוֹן – שכך אמרו שם לגבי מעשה דבית חורון המובא במשנתנו, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר בּוֹן, הָכִין הֲוָה עוּבְדָּא – כך היה המעשה אצל יְהוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, שהִדִּירוֹ אָבִיו מִנְּכָסָיו, וְעָמַד האב וּכְתָבָן לְשַׁמַּאי במתנה, מֶה עָשָׂה שַׁמַּאי, מָכַר מִקְצָת הנכסים, וְהִקְדִּישׁ מִקְצָת, וְנָתַן לִבְנוֹ, שהוא יהונתן בן עוזיאל במַתָּנָה אֶת הַשְּׁאָר, וְאָמַר שמאי, כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וִיעַרְעֵר עַל הַמַּתָּנָה הַזֹּאת שנתתי ליהונתן בן עוזיאל, בטענה שאין זו מתנה גמורה אלא דרך הערמה, יוֹצִיא תחילה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת וּמִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ, וְרק אַחַר כָּךְ יוֹצִיא מִיַּד זֶה – מיד יהונתן בן עוזיאל. וְאַף עַל גַּב דְּמַעֲרָבָאֵי לֹא מִשְׁתָּעֵי עוּבְדָּא כִּדְאִיתָא בְּגְמָרִין – ואף שבירושלמי אין המעשה מובא כפי שהוא מובא בבבלי, מִיהוּ גִּלּוּיֵי מִילְּתָא הוּא – מכל מקום יש ללמוד מהמעשה המובא בירושלמי, דִּבְמֻדָּר הֲנָאָה הוּא – שהנידון הוא לגבי מי שהיה מודר הנאה מאביו, וּמִשּׁוּם הֲכִי אִדְכָּרוּ [בָּהּ] מַעֲשֶׂה דְּבֵית חוֹרוֹן – ומחמת כן הזכירו בענין זה את המעשה שהיה בבית חורון, המובא במשנתנו.
סְלִיק פִּירְקָא
