משנה
בשלשת הפרקים הבאים יבוארו לשונות שונים של נדרים, וכיצד הם מתפרשים לענין דינים אלו. והכלל העיקרי בדינים אלו הוא שהולכים בנדרים אחר לשון בני אדם באותו מקום שבו נדר האדם, ולפי זה מתפרשת כוונתו וחל נדרו: הַנּוֹדֵר שלא יאכל 'מִן הַמְּבֻשָּׁל', הרי הוא מֻתָּר בְּצָלִי – מאכל שנצלה על גבי האש ממש, ולא בקדירה, וּבְשָׁלוּק – מאכל שאינו מבושל כל צרכו, ואסור הוא רק במאכל המבושל בקדירה עם מים. אָמַר, קוֹנָם תַּבְשִׁיל שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, חל נדרו על מה שמכונה בלשון בני אדם 'תבשיל', ולכן אָסוּר הוא בְּמַעֲשֶׂה קְדֵרָה רַךְ, שדרך בני אדם ללפת בהם את הפת, וּמֻתָּר בֶּעָבֶה, כמו דייסא וכדומה, שהם מאכלים הנאכלים בפני עצמם, וּמֻתָּר בְּבֵיצָה טַרְמוּטָא – ביצה ששולקים אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים, עד שנהיית קטנה ביותר, ובולעים אותה כפי שהיא, בשלימותה, ואינה נאכלת עם פת, ועושים כן לרפואה, וְכן מותר הוא בַדְּלַעַת הָרְמוּצָה – מין דלעת שאינה ראויה לאכילה עד שטומנים אותה ברמץ [-אפר] חם, ומתמתקת בכך.
גמרא
שנינו במשנה, 'הנודר מן המבושל, מותר בצלי'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא לגבי דין זה, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹסֵר בצלי, כיון שהוא סובר שגם הצלי הוא בכלל לשון 'מבושל', וְהוסיף ואמר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָּבָר, מכל מקום יש זֵכֶר לַדָּבָר – קצת ראיה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי קרבן הפסח שנעשה בזמן יאשיהו מלך יהודה (דברי הימים ב', לה יג) 'וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט', והרי משפטו של הפסח הוא להצלות באש דווקא, ואסור לבשלו, שנאמר (שמות יב ט) 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ', ואף על פי כן כינה הפסוק את צליית הפסח בשם 'בישול', ולכן אף הנודר שייאסר עליו כל מאכל מבושל, הרי זה אסור גם בצלי.
מבררת הגמרא, לֵימָא בְּהָא קָמִיפְלְגֵי – שמא נאמר שבדבר זה נחלקו התנאים, דְרַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר, הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן תּוֹרָה – הולכים בנדרים אחר לשון התורה, וכיון שבלשון הפסוקים 'מבושל' כולל גם את הצלי, כמו שמוכח מהפסוק בדברי הימים, כך בהלכות נדרים לשון 'מבושל' כוללת את הצלי, וְתַנָּא דִּידָן סָבַר – ואילו התנא של משנתנו סובר, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, ובלשון בני אדם האומר 'מבושל' אינו מתכוון לכלול בזה גם את הצלי. דוחה הגמרא ואומרת, לֹא – אין מחלוקתם תלויה בכך, דְּכוּלֵּי עַלְמָא – אלא לדברי הכל בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ – והתנא של משנתנו אמר את הדין כפי מקומו, וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ – ואילו רבי יאשיה אמר את הדין כפי מקומו, ומבארת הגמרא, בְּאַתְרֵיהּ דְּתַּנָּא דִּידָן – במקומו של התנא של משנתנו, לִצְלִי קָרוּ לֵיהּ 'צְלִי', וְלִמְבֻשָּׁל קָרוּ לֵיהּ 'מְבֻשָּׁל', ולא היו מכנים את הצלי בשם 'מבושל', ולכן אמר שהנודר מן המבושל מותר בצלי, ואילו בְּאַתְרֵיהּ [-במקומו] דְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, אֲפִלּוּ לִצְלִי קָרוּ לֵיהּ מְבֻשָּׁל – גם את הצלי היו מכנים בשם מבושל, ולכן במקומו הנודר מן המבושל היה נאסר גם בצלי. וגם לדעת רבי יאשיה, במקומו של התנא של משנתנו, הנודר מהמבושל מותר בצלי, וגם לדעת התנא של משנתנו, במקומו של רבי יאשיה הנודר מן המבושל אסור בצלי.
תמהה על כך הגמרא, וְהָא קְרָא קָא נָסִיב לֵיהּ – והרי רבי יאשיה הביא פסוק המסייע לו, ומשמע לכאורה שטעמו הוא כיון שבנדרים הולכים אחר לשון התורה, ולכן הביא סיוע לדבריו מהפסוק. מתרצת הגמרא, אַסְמַכְתָּא בְּעַלְמָא – רבי יאשיה הביא פסוק זה כאסמכתא לדבריו בלבד, ולא כראיה גמורה, ובאמת דעתו שהולכים בנדרים אחר לשון בני אדם.
מוסיף הרמב"ן, וְהוּא הַדִּין לְכָל מִילֵּי דִנְדָרִים, דִלְפוּם אַתַרְוָותָא מִיתְדַנָן – שכל דבר נידון לפי מקומו, ולפי הלשון שנוהגים להשתמש בו באותו מקום.
