שנינו במשנה, 'הנודר מן המבושל, מותר בצלי ובשלוק'. והובא על כך ספק ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"א), הַנּוֹדֵר מִן הַמְּבֻשָּׁל, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בִּמְעֻשָּׂן – מאכל שהוכשר לאכילה בעשן חם, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בִּמְטוּגָּן – במאכל שהוכן על ידי טיגון בשמן במחבת, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּחֲמֵי טְבֶרְיָא – במים רותחים היוצאים מהאדמה, ומצויים בטבריא. ועוד הסתפקו בירושלמי, הַנּוֹדֵר מִן הַמְּעֻשָּׂן, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בִּמְבֻשָּׂל. ולא נפשטו ספיקות אלו, ויש להחמיר בהם מספק, כדין ספק בדין תורה, שמחמירים בו (ריטב"א).
שנינו במשנה, 'קוֹנָם תַּבְשִׁיל שאני טועם, אסור במעשה קדירה רך, ומותר בעבה' וְכוּ'. תמהה הגמרא על דין זה, וְהָא – והרי שלא יאכל מִן תַּבְשִׁיל נָדַר, וגם מעשה קדירה עבה נחשב תבשיל, ומדוע הוא מותר בו. מתרצת הגמרא, אָמַר אֲבַּיֵי, הַאי תַּנָּא – תנא זה, של משנתנו, כָּל מִדֵּי דְמִתְאַכְלָא בֵּיהּ רִיפְתָּא – כל דבר שנאכל יחד עם הפת, 'תַּבְשִׁיל' קָרִי לֵיהּ – מכונה הוא תבשיל, אבל דבר שאינו נאכל עם הפת, כמו מעשה קדירה עבה הנאכל בפני עצמו, אינו מכונה בלשונו 'תבשיל', והרי התבאר שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. וְתַנְיָא נַמִּי הֲכִי – ושנינו כעין זה גם בברייתא, הַנּוֹדֵר מִן הַתַּבְשִׁיל, אָסוּר בְּכָל מִינֵי תַּבְשִׁיל, וְאָסוּר בְּצָלִי, וּבְשָׁלוּק – תבשיל שאינו מבושל כל צרכו, וּבִמְבֻשָּׂל, וְאָסוּר בְּחַטְּרִיוֹת רַכּוֹת, שזהו מין דלעת עגולה, שאינה מבושלת, שֶׁהַחוֹלִין אוֹכְלִין בָּהֶן פִּתָן, הרי שלשון 'תבשיל' כוללת כל דבר הנאכל עם הפת, ואפילו אם אינו מבושל כלל, ולכן גם דבר המבושל, אך אין דרך לאוכלו עם הפת, כגון תבשיל עבה, אינו בכלל לשון 'תבשיל' ואינו נאסר.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"א), אָמַר רַב חִסְדָּא, הנודר מן התבשיל, אָסוּר בְּבֵיצָה מְגֻלְגֶּלֶת – המונחת בצד מיחם עד שמתבשלת מחומו, ואף על פי שאין זה 'תבשיל' הנעשה בקדירה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַחוֹלֶה לֶאֱכוֹל את פִּתּוּ בָּהּ, והרי זה כשאר דברים שדרך ללפת בהם את הפת, שהם מכונים 'תבשיל', והרי הם בכלל הנדר.
משנה
הַנּוֹדֵר שייאסר עליו להנות מִמַּעֲשֶׂה קְדֵרָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִמַּעֲשֶׂה רְתַּחְתָא – דבר המורתח בקדירה, וכגון מאכלים העשויים מחמשת מיני דגן, שצריך להרתיח אותם ולבשלם זמן רב, אך אינו נאסר בשאר דברים המתבשלים זמן קצר בקדירה. אָמַר, קוֹנָם הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, ובכלל לשון זו כל דבר המתבשל בקדירה, הרי זה אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִין בִּקְדֵרָה, ואפילו אותם הנאכלים יחד עם הפת.
גמרא
שנינו במשנה, 'הנודר ממעשה קדירה, אינו אסור אלא ממעשה רתחתא'. ומבואר ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"ב), אֵיזֶהוּ מַעֲשֶׂה רְתַּחְתָא, כְּגוֹן חִילְקָא, וְטַרְגִיס, וְטִסְנֵי, וְסֹלֶת, וְאוֹרֵז, זְרִיד, וְעַרְסָן, שכל אלו הם מיני תבשילים הנעשים מחמשת מיני דגן, וצריכים הרתחה ובישול זמן רב. תַּנְיָא בברייתא, הַנּוֹדֵר מִן הַיּוֹרֵד לַקְדֵרָה, אָסוּר בַּיוֹרֵד לָּאִלְפָס, כיון שדרכם היתה לבשל תחילה בקדירה ואחר כך באילפס, ונמצא שֶׁמאכל זה כְּבָר יָרַד לַקְּדֵרָה קוֹדֵם שֶׁיָּרַד לָּאִלְפָס, ולכן הוא בכלל 'היורד לקדירה', שנאסר עליו. אבל אם נדר שלא יאכל מִן הַיּוֹרֵד לָּאִלְפָס, מֻתָּר בַּיוֹרֵד לַקְּדֵרָה. נדר שלא יאכל מִן הַנַּעֲשָׂה בִּקְדֵרָה, מֻתָּר (מן) בַּנַעֲשָׂה בָּאִלְפָס, כיון שמשמעות לשונו היא שייאסר עליו רק דבר שנגמר בישולו בקדירה, ולא במה שנגמר בישולו באלפס, ולכן הגם שמאכל זה התבשל גם בקדירה [וכמו שהתבאר לעיל, שכל מאכל הנעשה באלפס יורד תחילה לקדירה], מכל מקום אין הוא בכלל נדרו, כיון שלא נגמר בשולו בקדירה. הנודר מִן הַנַּעֲשָׂה בְּאִלְפָס, והיינו שנגמרה עשייתו באלפס, מֻתָּר בַּנַעֲשָׂה בַּקְּדֵרָה, והיינו מאכל שנגמרה עשייתו בקדירה. הַנּוֹדֵר מִן הַיּוֹרֵד לְתַנּוּר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּפַּת, שסתם דבר היורד לתנור זהו פת. וְאִם אָמַר כָּל מַעֲשֶׂה תַּנּוּר ייאסר עָלַי, הרי זה אָסוּר בְּכָל הַנַּעֲשִׂין בְּתַנּוּר, וכגון גדי שצלאו בתנור וכדומה, לפי שכלל בלשונו את כל הנעשה בתנור.
