פרק ו, משנה א: הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל, מֻתָּר בַּצָּלִי וּבַשָּׁלוּק. אָמַר קוֹנָם תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה רַךְ, וּמֻתָּר בְּעָבֶה וּמֻתָּר בְּבֵיצַת טְרָמִיטָא, וּבִדְלַעַת הָרְמוּצָה:
פרק ו, משנה א: בשלשת הפרקים הבאים יבוארו לשונות שונים של נדרים, וכיצד הם מתפרשים לענין דינים אלו. והכלל העיקרי בדינים אלו הוא שהולכים בנדרים אחר לשון בני אדם באותו מקום שבו נדר האדם, ולפי זה מתפרשת כוונתו וחל נדרו: הַנּוֹדֵר שלא יאכל 'מִן הַמְּבֻשָּׁל', הרי הוא מֻתָּר בְּצָלִי – מאכל שנצלה על גבי האש ממש, ולא בקדירה, וּבְשָׁלוּק – מאכל שאינו מבושל כל צרכו, ואסור הוא רק במאכל המבושל בקדירה עם מים. אָמַר, קוֹנָם תַּבְשִׁיל שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, חל נדרו על מה שמכונה בלשון בני אדם 'תבשיל', ולכן אָסוּר הוא בְּמַעֲשֶׂה קְדֵרָה רַךְ, שדרך בני אדם ללפת בהם את הפת, וּמֻתָּר בֶּעָבֶה, כמו דייסא וכדומה, שהם מאכלים הנאכלים בפני עצמם, וּמֻתָּר בְּבֵיצָה טַרְמוּטָא – ביצה ששולקים אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים, עד שנהיית קטנה ביותר, ובולעים אותה כפי שהיא, בשלימותה, ואינה נאכלת עם פת, ועושים כן לרפואה, וְכן מותר הוא בַדְּלַעַת הָרְמוּצָה – מין דלעת שאינה ראויה לאכילה עד שטומנים אותה ברמץ [-אפר] חם, ומתמתקת בכך.
