משנה ו: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּה. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו מֻדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ, חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים לְךָ בְמַתָנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא אַבָּא וְיֹאכַּל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה. אָמַר לוֹ, אִם שֶׁלִּי הֵם, הֲרֵי הֵם מֻקְדָּשִׁין לַשָּׁמָיִם. אָמַר לוֹ, לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמָיִם. אָמַר לוֹ, לֹא נָתַתָּ לִּי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ. וּכְשֶׁבָּא דָבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ, שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ אֵינָהּ מֻקְדֶּשֶׁת, אֵינָהּ מַתָּנָה:
משנה ו: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, וְאֵין לוֹ, למודר, מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לוֹ המדיר לְאדם אַחֵר, לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה – המודר מֻתָּר בָּהּ, כיון שאין זו נתינה מיד המדיר למודר ממש. אמנם, אם הוכיח סופו על תחילתו שלא היתה כוונתו לשם מתנה גמורה, אלא להערמה בלבד, לא הועילו מעשיו. וּמַעֲשֶׂה היה בְּמקום ששמו בֵית חוֹרוֹן, בָּאֶחָד שֶׁהָיָה אָבִיו מֻדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וכגון שכעס האב על בנו ונדר שלא יהנה מנכסיו [והיה זה נדר שאי אפשר להתירו, או שלא היה שם מי שיתיר את הנדר באותו זמן], וְהָיָה אותו בן מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, ומחמת הנדר היה אסור לאביו להנות מסעודת הנישואין שערך בנו לבן בנו, וְלכן אָמַר אותו הבן לַחֲבֵירוֹ, הֲרֵי הֶחָצֵר וְהַסְּעֻדָּה נְתוּנִין לְךָ בְּמַתָּנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ – אינם שייכים לך לגמרי ולעולם, אֶלָּא רק כדי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעֻדָּה. אָמַר לוֹ חבירו, אִם שֶׁלִּי הֵן, הֲרֵי הֵן מֻקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ בעל הסעודה, וַהרי לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם, כלומר, הרי התניתי איתך בפירוש שלא יהיו הנכסים שלך לכל דבר, וכגון להקדישם, אלא יהיו שלך רק לענין זה שיהיה אבי רשאי לאכול עמנו בסעודה. אָמַר לוֹ חבירו, נמצא איפוא מדבריך, וְלֹא נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ כלל, שהרי אין זו מתנה גמורה, אֶלָּא שֶׁעל ידי הערמה זו תְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין וּמִתְרַצִּין זֶה לְזֶה, ותעברו בכך על הנדר, וִיהֵא הֶעָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשִׁי, שתסמוך על כך שנתת לי את החצר והסעודה במתנה, ובאמת לא הועילה מתנה זו כלל, כיון שלא נעשתה בלב שלם, אלא רק כדי שיוכל אביך להנות מהסעודה, ובאופן כזה אין המתנה חלה כלל, ואסור למודר להנות מנכסיו של המדיר [ומחמת כן אמר בתחילה שמקדישם לשמים, כדי לברר ולהוכיח שלא היתה דעתו למתנה גמורה, אלא להערמה בלבד].
וּכְשֶׁבָּא דָבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ בענין זה, כָּל מַתָּנָה שנותן המדיר לאדם שלישי כדי שיהנה ממנה המודר, שֶׁאֵינָהּ מתנה גמורה עד כדי כך שֶׁאִם הִקְדִּישָׁה המקבל תְּהֵא מֻקְדֶּשֶׁת, אֵינָהּ מַתָּנָה, ואסור למודר להנות ממנה, כיון שנחשב הדבר כאילו הוא נהנה מנכסי המדיר עצמו.
