משנה ה: וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, כְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט. מַה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט, שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת. לֹא דִבְּרוּ בַנָּשִׂיא אֶלָּא בַהוֶֹה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם:
משנה ה: מבארת המשנה, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל, כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת של בית המקדש, וְהַבְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ העשויה לצורך עולי רגלים, שיש רשות לכל אדם לשתות ממנה ולהשקות את בהמותיו. והטעם שדברים אלו מותרים אף על פי שיש לנודרים חלק בהם, כיון שהם שייכים לכל ישראל, והרי הם כנכסי הקדש. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, כְּגוֹן הָרְחָבָה, שנאספים שם בעת הלוויית המת ועומדים שם בשורה לנחם את האבלים, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּבָה שמניחים עליה את ספר התורה, וְהַסְּפָרִים, וכל אלו, אף שכל זמן שהם שייכים לכל בני העיר יש רשות לכל אדם מישראל להשתמש בהם, מכל מקום הבעלות הממונית האמיתית היא של בני העיר, שהרי יש להם רשות וכח למכור את הדברים הללו [על ידי שבעה טובי העיר], ולכן נחשבים הם כממון השותפים, ומאחר ונאסרה הנאתם זה על זה, אסורים להשתמש בדברים הללו.
וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא, כלומר, מה תקנתם של אותם שנים שנאסרה הנאתם זה על זה, שיכתוב כל אחד מהם שטר מתנה לנשיא על החלק שיש לו בממון המשותף של בני העיר, והנשיא מסכים ששניהם ישתמשו בחלקו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לְהֶדְיוֹט – אין חילוק בעיקר הדין בין אופן שיתנו את זכותם במתנה לנשיא, או שיתנו זאת במתנה לאדם רגיל, ובכל מקרה לאחר מכן יהיו רשאים להשתמש בנכסי הציבור, ומַה החילוק שישנו בֵּין כּוֹתֵב לְנָשִׂיא לְכוֹתֵב לְהֶדְיוֹט, שמחמת כן אמרה המשנה שיכתוב חלקו לנשיא, שֶׁהַכּוֹתֵב לְנָשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת – לעשות מעשה קנין כדי שיזכה הנשיא בחלקו, אלא די בכתיבה, וְאילו הַכּוֹתֵב לְהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת – לעשות מעשה קנין ממש. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין הכותב לנשיא ובין הכותב להדיוט, צְרִיכִין לְזַכּוֹת על ידי קנין ממש, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה – והטעם שיעצו במשנתנו שאותם שנים יכתבו נכסיהם לנשיא דוקא, זהו כיון שכך היא הרגילות, שבני אדם חוששים לתת חלקם במתנה לאדם רגיל, שמא לאחר זמן יקפיד עליו ויאסור עליו את חלקו, ואינו חושש לכתוב את זכותו לנשיא, שבודאי יתיר לו לעולם להשתמש בחלק זה שבנכסים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב חלקם לנשיא, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם – עבורם, לפי שאנשי גליל היו רגילים בנדרים, וכדי שלא יבואו לאסור נכסיהם זה על זה, כתבו כולם את חלקם במתנה לנשיא, ושוב אינם יכולים לאסור זה על זה דבר, ומאידך רשאים הם להשתמש בנכסים, כיון שהנשיא מתיר להם זאת.
