משנה ד: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם, הַמֻּדָּר אָסוּר. הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם, הַנּוֹדֵר אָסוּר. הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. וּשְׁנֵיהֶם מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר:
משנה ד: האומר לחבירו 'הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם', הרי זה כאילו אמר תהא הנאתי אסורה עליך כחרם של בדק הבית [שהוא דבר הנדור, וניתן להתפיס בו נדרים, ומשנתנו עוסקת באנשי הגליל, ששם סתם 'חרם' הוא לבדק הבית, וכמבואר לעיל (פרק שני)], ולכן הַמֻּדָּר אָסוּר בהנאתו של המדיר, אך הנודר עצמו מותר בהנאת המודר. ואם אמר לחבירו הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם, הרי זה כאומר שתהיה הנאתך אסורה עלי כחרם, ולכן הַנּוֹדֵר אָסוּר, ואילו חבירו מותר בהנאתו. ואם אמר לחבירו הֲרֵינִי עָלֶיךָ חרם, וְאַתְּ עָלַי, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים.
עתה מבארת המשנה, שאף על פי שנכסי כל אחד מהם אסורים על חבירו, מכל מקום אינם נאסרים בנכסים השייכים לציבור, אף על פי שלשניהם יש חלק בהם: וּשְׁנֵיהֶם, שכל אחד מהם אסור בהנאת חבירו, מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל – דברים שהפקירום עולי בבל [כשעלו לארץ ישראל לבנות את בית המקדש השני] שיהיו שייכים לכל ישראל, וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר.
