משנה ג: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְיֶשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר, אִם יֶשׁ לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד, אָסוּר. אֵין לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר:
משנה ג: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, וְיֵשׁ לוֹ, למדיר, מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִין לאחרים בָּעִיר, ורוצה המודר להשתמש בהם, הדין תלוי, אִם יֵשׁ לוֹ למדיר בָּהֶן תְּפִיסַת יָד, והיינו שיש לו חלק ברווחים שלהם, וכגון שדמי השכירות נקבעים לפי הרווחים של השוכר מהמרחץ או בית הבד, הרי הם נחשבים עדיין כשייכים בחלקם גם למדיר, ואָסוּר למודר להנות מהם, אך אם אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד, אין הם נחשבים כשייכים לו לענין זה, ומֻתָּר למודר להנות מהם.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס – אם אכנס לביתך יהא הוא אסור עלי בנדר, או שאמר לו קונם שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ – אם אקנה את שדך, תאסר עלי השדה בנדר, ומֵת בעל הבית והשדה אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר לאותו נודר להכנס לבית או לקנות את השדה, ולא יחול עליו הנדר, והטעם לכך, כיון שלשון הנדר היתה על 'בֵּיתְךָ' ו'שָׂדְךָ', והיינו כל זמן שהם שלך, אבל לאחר שמת והורישם לבניו, או לאחר שמכרם לאחרים, התבטל הנדר. אבל אם אמר קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס – ייאסר עלי בית זה בנדר אם אכנס אליו, או שאמר קונם שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, כיון שלשון הנדר היתה על 'בית זה' ועל 'שדה זו', ולא הזכיר כלל מי הוא הבעלים שלהם, הרי חל הנדר על הבית והשדה עצמם, ולכן גם אם מֵת בעל הבית והשדה, אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר – נשאר הנדר קיים, ואם יכנס הנודר לבית או יקנה את השדה, ייאסרו עליו בהנאה.
