משנה ב: הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֻדָּר מֵאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ:
משנה ב: משנתנו ממשיכה בדין חצר של שותפים: הָיָה אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֻדָּר מֵאֶחָד מֵהֶן [-מאחד השותפים] הֲנָאָה, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, והיינו כטעם שהתבאר לעיל, שנחשבת החצר כרשות של שניהם, ואותו אדם זר הנכנס לחצר נהנה מהחלק של שניהם, ומאחר והנאת האחד אסורה עליו, אינו רשאי להכנס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק ואוֹמֵר, יָכוֹל הוּא [-אותו אדם זר] לוֹמַר לוֹ, לאותו שהנאתו אסורה עליו, לְתוֹךְ החלק שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ, כלומר, כשם שאותו שותף עצמו יכול להכנס לחצר המשותפת אף שחלק חבירו אסור עליו בהנאה, ונחשב הדבר כאילו הוא נכנס לחלקו בלבד, כך יכול אותו שותף לתת רשות לאחרים להכנס לחצר, ונחשב כאילו אותם אחרים נכנסים לחלקו.
