פרק ה, משנה א: הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ:
פרק ה, משנה א: המשניות שלפנינו עוסקות בשותפים שנדרו שלא ליהנות זה מזה, כיצד הם יכולים להשתמש בממון המשותף שלהם בלא לעבור על איסורי נדרים: שני בני אדם הַשֻּׁתָּפִין בחצר, שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, שניהם אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר המשותפת להם, כיון שכל זמן שלא חלקו בחצר הרי היא שייכת לשניהם יחד, וכל אחד מהם הנכנס לחצר נהנה גם מחלק חבירו, האסור עליו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כלומר, אף שעדיין לא חלקו בחצר, מכל מקום כיון שלשניהם יש רשות להשתמש בחצר, ואין אחד מהם יכול לעכב ולמנוע את חבירו מלהכנס לחצר, נמצא שכל אחד מהם, בזמן שהוא משתמש בחצר, נחשבת היא כאילו כולה שלו, ואינו משתמש כלל בחלק חבירו. [ודינים אלו הם כפי שהתבאר במשנה לעיל (פרק רביעי) שהמודר הנאה מחבירו אסור לו להכנס לחצירו].
אומרת המשנה דין נוסף: וּשְׁנֵיהֶן – שני השותפים, שהנאתם אסורה זה על זה, אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד בחצר רֵיחַיִם וְתַנּוּר, וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים, ובזה מודה גם רבי אליעזר בן יעקב, וטעם האיסור, כיון שכל שותף יכול לעכב ולמנוע את חבירו מלעשות דברים אלו בחצר המשותפת לשניהם, ונמצא שרק בהסכמת השותף רשאי הוא להשתמש שימושים אלו בחצר, והרי הוא נהנה מרשות חבירו, שהנאתו אסורה עליו.
הָיָה רק אֶחָד מֵהֶם [-מהשותפים] מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, הרי זה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, אבל השותף השני, שאין הנאת שותפו אסורה עליו, רשאי להכנס לחצר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק ואוֹמֵר, יָכוֹל הוּא [השותף שהנאת חבירו אסורה עליו] לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ, וכפי שהתבאר לעיל, שלדעת רבי אליעזר בן יעקב בשעה שמשתמש השותף בחצר, הרי היא נחשבת כשלו, ואינו נחשב כמשתמש בחלק חבירו, וּבאופן זה, שהאחד מודר הנאה מהשותף השני, בין לחכמים ובין לרבי אליעזר בן יעקב כוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר שֶׁיִּמְכֹּר אֶת חֶלְקוֹ, כיון שיש שימושים המותרים לאחד ואסורים לשני, לחכמים היינו אפילו דריסת הרגל, ולרבי אליעזר בן יעקב היינו העמדת תנור וריחיים וגידול תרנגולים, יש חשש שמא כשיראה ששותפו משתמש בחצר, יבוא גם הוא להשתמש באיסור, ולכן מחייבים את הנודר למכור את חלקו לשותפו.
