משנה ח: הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר:
משנה ח: הָיוּ המודר והמדיר מְהַלְּכִין יחד בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ למודר מָה יֹּאכַל, ואילו למדיר יש מאכלים אך אינו יכול ליתנם לו, כיון שהנאתו אסורה עליו, הרי המדיר נוֹתֵן את המאכלים לְאדם אַחֵר מִשּׁוּם [-לשם] מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ – ורשאי המודר להנות ממאכלים אלו, לאחר שהם שייכים לאותו אדם שקיבלם במתנה. אִם אֵין עִמָּהֶם אדם אַחֵר, אלא הולכים שניהם לבדם בדרך, מֵנִיחַ המדיר את המאכלים עַל גבי הַסֶּלַע אוֹ עַל גבי הַגָּדֵר, וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִין, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, שהרי לאחר שהפקירם אינם שייכים למדיר, ואין המודר נהנה ממנו. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר, כיון שאין עמהם אדם נוסף, הרי זה כאילו נותנו לו במתנה.
