משנה
הַנּוֹדֵר איסור מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בָּרֹטֶב, והיינו במים שמבשלים בהם את הבשר, וּבַקִיפָּה – שאלו הם פירורים דקים של בשר המתאספים בשולי הקדירה, כיון שאין אלו בכלל 'בשר', ויש להם שם בפני עצמו. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר גם ברוטב ובקיפה, כיון שאסר על עצמו את הבשר, ונאסר בכל מה שיוצא ממנו מכאן ולהבא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה היה, שנדרנו איסור מן הבשר, וְאָסַר עָלֵינוּ רַבִּי טַרְפוֹן אפילו בֵּיצִים שֶׁנִתְבַּשְּׁלוּ בְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה, כֵּן הַדָּבָר, שאפילו דבר שאינו חלק מהבשר נאסר, כגון רוטב וקיפה או אפילו ביצים שהתבשלו עמו, וכפי שהורה רבי טרפון, אֵימָתַי – אך מתי נאמר דין זה, בִּזְמַן שֶׁאָמַר בָּשָׂר זֶה עָלַי, והיינו שאסר על עצמו בשר מסוים, שאז כל היוצא ממנו, אפילו שאין שם 'בשר' עליו, ואפילו דבר שרק קיבל את טעמו של הבשר, כמו ביצים שהתבשלו עמו, נאסרים, לפי שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר, וְנִתְעָרֵב הדבר האסור בְּדבר אַחֵר, אִם יֵשׁ בּוֹ, בדבר האסור, בְּנוֹתֵן טַעַם, ונמצא שנבלע טעם האיסור במאכל האחר, הֲרֵי זֶה אָסוּר, אבל אם אסר על עצמו רק אכילת בשר, אינו נאסר אלא בבשר עצמו, ולא בטעמו.
מביאה המשנה דינים נוספים שיש בהם חילוק בין נודר סתם לבין נודר מדבר מסוים: הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן, כיון שלשון איסורו היא רק על שתיית יין ממש, ותבשיל שיש בו יין אינו מכונה 'יין', ולא חל עליו האיסור. אך אם אָמַר קוֹנָם יַיִן זֶה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, ונמצא שיין זה נאסר עליו לגמרי, וְנָפַל אותו יין לְתַבְשִׁיל, אִם יֵשׁ בּוֹ, ביין, בְּנוֹתֵן טַעַם, שמורגש טעם היין בתבשיל, [הֲרֵי זֶה] אָסוּר.
הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים, מֻתָּר בַּיַּיִן, כיון שאין שמותיהם שוים, ואין יין מכונה בשם ענבים. הנודר מִן הַזֵּיתִים, מֻתָּר בַּשֶּׁמֶן היוצא מהם. אך אם אָמַר, קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן, וּבַיוֹצֵא מֵהֶן, שהרי נאסרו עליו ענבים וזיתים אלו, וכל היוצא מהם בכלל איסורם.
גמרא
שנינו במשנה, 'אמר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם, אסור בהן וביוצא מהן'. בָּעִי – הסתפק רָמִי בַּר חָמָא, האם הלשון 'שֶׁאֲנִי אֹכֶל' וְ'שֶׁאֲנִי טוֹעֵם', דַּוְקָא הוּא, אוֹ לָאו דַּוְקָא, כלומר, הרי בלשון האמורה במשנה, שאמר 'זיתים וענבים אלו שאני טועם', יש שתי סיבות לומר שגם היוצא מהם אסור, האחת, כיון שאמר לשון 'אלו', וכיון שהם עצמם נאסרו עליו, הרי אסור הוא גם בטעמם וגם ביוצא מהם. והשניה, כיון שאמר לשון 'שאני טועם', ומשמע שאפילו טעמם יהא אסור עליו. ומבאר את ספיקו, בְּלשון 'אֵלּוּ', לֹא קָא מִיבַּעְיָא לִי – אין לי ספק בדבר, דְּדַוְקָא הוּא, וכיון שאסר על עצמו מאכל מסוים זה, נאסר אף בטעמו וביוצא בו, הגם שלא אמר לשון 'שאני טועם', דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנתנו בדברי חכמים לרבי יהודה, אָמְרוּ לוֹ, כֵּן הַדָּבָר, שנאסר אפילו טעמו של הבשר, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאָמַר בָּשָׂר זֶה עָלַי וְכוּ', ושם הרי לא אמר 'שאני טועם', אלא כיון שאמר 'בשר זה', נאסר בטעמו וביוצא ממנו, וכן הדין באומר 'זיתים וענבים אלו'. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי – אך הספק הוא בְּאופן שאמר קונם זיתים וענבים שֶׁאֲנִי אֹכֶל וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם, ולא אמר זיתים וענבים 'אלו', האם כיון שאמר לשון 'שאני טועם', נאסר עליו אף טעמם, או לא.
מביאה הגמרא ראיה לפשוט ספק זה, [תָּא שְׁמָע] – בא ושמע ראיה לפשיטת ספק זה, שנינו במשנה לעיל, האומר דָּג דָּגִים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, וּמֻתָּר בְּטָרִית טְרוּפָה, וּבַצִּיר, כיון שה'ציר' אינו דג ממש אלא שומן היוצא מקרבי הדגים, ואם בלשון 'שאני טועם' כלול שלא יאכל שום דבר שיש בו טעם דגים, עליו להאסר גם בציר שיצא מהם. דוחה הגמרא את הראיה, אָמַר רָבָא, וּכְבָר יָצָא מֵהֶן – משנה זו, המתירה את הציר של הדגים, היינו בציר שכבר יצא מהדגים קודם שנדר, ואילו בלשון הנדר כלולים רק הדגים ממש, או מה שיצא מהם מכאן ולהבא, אבל ציר שכבר יצא מהם, אינו בכלל לשון נדרו. ולא נפשט ספק זה, ויש להחמיר בו ככל ספק בדין תורה.
