משנה
הַנּוֹדֵר מִן הָעִיר, שיהא אסור לו להכנס אליה, מֻתָּר לְיִכָּנֵס לִתְחוּמָהּ – לשיעור 'תחום שבת' שלה, והיינו אלפיים אמה סביבותיה, וְאָסוּר לִיכָּנֵס לְעִבּוּרָהּ – לתוך שיעור שבעים אמה ושיריים, כיון ששיעור זה נחשב כמו העיר ממש [ובגמרא מבואר שלמדו כן ממה שנאמר לגבי יהושע בן נון (יהושע ה יג) 'וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ', ובהמשך הפסוקים נאמר (שם ו א) 'וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא', ואם כן היאך יתכן שהיה יהושע ביריחו, אלא כוונת הפסוק שהיה יהושע סמוך לעיר, בעיבורה, ועיבורה של העיר דינה כעיר עצמה]. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת, אָסוּר רק מִן הָאֲגַף [-ממקום הגפת הדלתות] וְלִפְנִים, כלומר, רק מאותו מקום שבשעה שהדלתות סגורות הוא בפנים, אבל המקום שמחוץ להגפת הדלתות, אפילו שהוא תחת משקוף הכניסה לבית, אינו בכלל ה'בית'.
האומר קוֹנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי, או שאמר קוֹנָם הֵן לְפִי, או קוֹנָם הֵן עַל פִּי, הרי זה אָסוּר אפילו בְּחִלּוּפֵיהֶן – אם החליפם בפירות אחרים, וּבְגִדּוּלֵיהֶן – אם נטעם באדמה והצמיחו פירות אחרים. אך אם אמר קונם פירות אלו שֶׁאֲנִי אוֹכֵל, וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם, הרי זה נאסר רק באכילת וטעימת פירות אלו ממש, ומֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, אמנם ההיתר בגידולי פירות אלו הוא רק בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה – שהזרע עצמו נרקב לגמרי ותחתיו צומחים פירות אחרים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, וכגון שהפרי עצמו גדל ומתרבה באדמה, אך נשאר גם עיקרו, [אֲפִילּוּ] גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין, כגון שנטעו באדמה, וגדל, וחזר ונטע את החלק שגדל, והוסיף בגדילתו, אָסוּר, כיון שהפרי העיקרי שממנו נדר עדיין קיים, והוא חלק מהפרי הגדול.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם [-יהיו אסורים כקרבן] מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי, או שאמר קוֹנָם הֵן לְפִי, או קוֹנָם הֵן עַל פִּי, הרי זה אָסוּר אפילו בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. אך אם אמר שֶׁאֵינִי אוֹכֵל וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם ממעשי ידיך, הרי זה נאסר רק בהם עצמם, ומֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, [אֲפִילּוּ] גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אָסוּר, וכפי שהתבאר.
גמרא
שנינו במשנה, 'קונם פירות האלו עלי כו', אסור בחילופיהן ובגידוליהן'. בָּעֵי [-הסתפק] רָמִי בַּר חֲמָא, אָמַר האדם קוֹנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עַל פְּלוֹנִי, מַהוּ – האם אותו אדם מותר בְּחִלּוּפֵיהֶן של הפירות הללו, ומבאר רמי בר חמא את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים ש'חילופי' הפירות נחשבים כדבר שלא בא לעולם, ודוקא גַּבֵּי דִּילֵיהּ – לגבי עצמו, והיינו באופן האמור במשנתנו, שאוסר על עצמו את הפירות, הוֹאִיל וְאָדָם אוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ עָלָיו, אף שאינם ברשותו, הוא הדין שאוֹסֵר הוא דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם עָלָיו – על עצמו, ולכן יכול נדרו לחול גם על חילופיהן של פירות אלו, הגם שלא באו לעולם, [אֲבָל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ], כשבא לאסור את פירות עצמו על חבירו, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ, ואין לו כח אלא לאסור פירות של עצמו על חבירו, כמו כן אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ, וממילא אין נדרו חל אלא על הפירות עצמם, ולא על חילופיהם. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שהטעם שחל נדרו של האדם גם על חילופי הפירות, הוא מִשּׁוּם דְּחִלּוּפֵיהֶן של הפירות, כְּגִדּוּלֵיהֶן דָּמוּ – הם נחשבים, וכאילו הם חלק מהם, ולכן אמרה המשנה שכשאסר על עצמו את הפירות נאסר גם בחילופיהן, וממילא לֹא שְׁנָא הוּא וְלֹא שְׁנָא חֲבֵרוֹ – אין חילוק בין אופן שאסרם על עצמו לבין אופן שאסרם על חבירו.
אָמַר רַב אַחָא בַּר מִנְיוּמֵי תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה, שנינו בברייתא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנָה לְךָ, הרי זה לוֹוֶה מעות מאחרים, וּבַעֲלֵי חוֹבוֹת בָּאִין וְנִפְרָעִין מחבירו, על אף שהנאת חבירו אסורה עליו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שבַּעֲלֵי חוֹבוֹת נִפְרָעִין, לָאו מִשּׁוּם דְּאַמְרִינָן דְּחִלּוּפֵיהֶן לָאו כְּגִדּוּלֵיהֶן דָּמוּ – האם אין זה משום שאנו אומרים שחילופי הדבר אינו כדבר עצמו, ולכן המעות שנותן חבירו לבעלי החובות במקום הממון שנתנו בעלי החובות למודר, אינם נחשבים כאותו ממון, ואין זה נחשב שנהנה הוא מממון חבירו, ואם כן גם לגבי ספיקו של רמי בר חמא יש לומר שכאשר אוסר על חבירו את פירותיו, חל האיסור רק על הפירות עצמם, ולא על חילופיהן.
דוחה הגמרא, אָמַר רָבָא, וְדִילְמָא – שמא יש לחלק בין המקרים, לְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלֹא – כאשר בא האדם ליהנות מחילופי הפירות, הרי בשעה שהוא נהנה מהדבר, כבר אותו הדבר נחשב כחילופי האיסור, ואף הוא בכלל הנדר, וְדִיעֲבַד – אבל באופן של הברייתא, נעשה הוא חליפין לאחר שכבר נהנה ממנו, דְהַהִיא שַׁעְתָּא דְאִיתְהֲנֵי – שהרי באותה שעה שנהנה מהממון של אותם בעלי חובות, שהלוו לו, אַכַּתִּי לָאו מֵחֲלִיפִין נִינְהוּ – לא היה זה עדיין חליפי הממון של חבירו, שממונו אסור עליו, וְהַשְׁתָּא – ואילו עתה, לאחר שנהנה מהממון, דְבָאִין הבעלי חובות וְנִפְרָעִין מחבירו, לֹא שָׁקִיל מִינַּיְיהוּ מִידִי – הרי אינו נוטל מהם דבר, וכיון שבשעת הנאתו מהממון לא היה הוא חילופי האיסור, מותר הדבר, ואין זו ראיה לאופן שבשעה שנהנה כבר היה זה חילופי הדבר האסור עליו. וּבָעֲיַין לֹא אִיפְּשִׁיט – ולא פשטה הגמרא את ספיקו של רמי בר חמא בנידון זה.
