גמרא
שנינו במשנה, שלדעת רבי יהודה אם אסר על עצמו יין 'עד שיהא הפסח' אנו מפרשים את כוונתו עד תחילת הלילה, שאז דרך בני אדם לשתות יין, ורבי יוסי בנו הוסיף שהאוסר על עצמו שום עד שתהא השבת, אינו אסור אלא עד תחילת הלילה, שדרך בני אדם לאכול שום. מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: מִסְתַּבְּרָא לָן – מסתבר לנו לומר, דְּלֵית הִלְכְתָא לֹא כְּאַבָּא וְלֹא כִּבְרָא – שאין ההלכה בנידונים אלו, לא כמו האב, שזהו רבי יוסי, ולא כמו הבן, שזהו רבי יהודה, דְּאף על פי שבמשנה לא הובא מי שחולק על דבריהם, רַבָּנָן פְּלִיגֵי עָלַיְיהוּ – חכמים חולקים עליהם, והראיה לכך, דְּעַד כָּאן לֹא סָתִים לָן תַּנָּא – שהרי התנא במשניות הקודמות לא סתם והביא דין זה של 'לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה', על אף שלא אמר בפירוש את התנאי בנדרו, אֶלָּא בְּמִלְּתָא דְּמוֹכַח – רק בדברים שכוונתו הנודר מוכחת בבירור, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא – כמו האופן ששנינו במשנה להלן, בְּהָיוּ מְסָרְבִין בו לישא את בת אחותו, ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, שבודאי היתה כוונתו רק שלא ישאנה, ומותרת ליהנות ממנו שאר הנאות, אִי נַמִּי כִּי הָא דִּתְנַן – וכן באופן ששנינו במשנה לעיל (פרק שביעי), טָעַן האדם משאוי של צמר, וְהִזִיעַ והיה ריחו קשה, ואמר 'קונם צמר ופשתים עולה עלי', שאין כוונתו ללבישה אלא לטעינה, דְּמוֹדוּ בָּהּ רַבָּנָן – שבאופנים אלו מודים חכמים שהנדר חל רק כפי כוונתו אף שלא אמר זאת בפירוש, מִשּׁוּם דְּאוּמְדְנָא דְּמוּכַח הִיא – כיון שאומדן דעת זה הוא ברור לכל, וּכְדִפָרְשִׁינָן בְּדוּכְתָּא – וכפי שמבוארים דינים אלו במקומם, וּמִכִי אוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי [יְהוּדָה] בְּהַנֵי – ולאחר שהודו חכמים לרבי יהודה בדינים אלו, שהרי שָׁנְתָה אותם המשנה בסתם, ללא מחלוקת, ולא הביאה אותם בשם רבי יהודה, אָתָא אִיהוּ הַשְׁתָּא וְאוֹסִיף – בא רבי יהודה עצמו והוסיף שאֲפִילּוּ בְּנוֹדֵר עַד שֶׁיְּהֵא פֶּסַח, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבדרך כלל לשון 'עד שיהא' מַשְׁמָע עַד שֶׁיֵּצֵא, תּוֹלִין בַּדָּבָר לְהָקֵל, וְאוֹמְרִים, שֶׁלֹּא קָבַע [לו] זְמַן זֶה אֶלָּא כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוָה שֶׁעַל הַיַּיִן בְּלֵיל זֶה, והיינו שתיית ארבע כוסות שתקנו חכמים בליל פסח. וְאָתָא בְּרֵיהּ נַמִּי וְאוֹסִיף – ובר רבי יוסי בנו והוסיף חידוש נוסף, דַּאֲפִילוּ בְּאכילת שׁוּם בליל שבת, דְּלֵיתֵיהּ – שאין זו אֶלָּא תַּקָּנַת עֶזְרָא, ולא מצוה מדרבנן ממש, מכל מקום אוֹמְדִים אוֹתוֹ בְּכָךְ, שדעתו שיחול הנדר רק עד כניסת שבת, ולא עד סוף השבת, וְאֶפְשָׁר דְּאַבָּא נַמִּי פָּלִיג עַל בְּרָא – ויתכן אפילו שרבי יהודה עצמו חולק על רבי יוסי בנו לגבי אכילת שום, וסובר שרק במקום שיש ביטול מצוה מדרבנן אנו מפרשים את נדרו באופן שלא יצטרך לבטל את המצוה. מִיהוּ – אמנם רַבָּנָן, וַדַּאי (אית להו) [לֵית לְהוּ – אינם סוברים לֹא] כְּמַר וְלֹא כְּמַר – לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, וְלֹא מִשְׁתַּמֵּיט תָּנָא וְסָתִים בְּחֲמִירְתָּא – ולא מצאנו שסתם התנא של משנתנו כאופן החמור, והיינו באופן שאין הכרח לכך שזו היתה כוונת הנודר, כמו בנידונים של משנתנו בשתיית יין בליל פסח ואכילת שום בליל שבת, אֶלָּא בְּקִילְתָּא – באופנים הקלים, שיש אומדן דעת ברור שכך היתה כוונת הנודר, וְהָבוּ דְּלֹא לוֹסִיף עֲלַהּ – ואין להוסיף על הדינים שסתם בהם התנא כדברי הכל, ולפסוק כדברי רבי יהודה ורבי יוסי, שהם דינים מחודשים, שאין בהם הכרח שכך היתה כוונת הנודר.
ומוסיף הרמב"ן ומוכיח שחכמים חולקים על רבי יהודה בדין הנודר משתיית יין עד שיהא הפסח, וּתְנָן נַמִּי לְעֵיל – והרי שנינו גם כן במשנה לעיל, הנודר 'עַד הַפֶּסַח', אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, ואם אמר 'עַד שֶׁיְּהֵא הפסח', אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הפסח, וּמִדְּלֹא הָדַר וְתָנִי – ומכך שלא חזר התנא ואמר שמדובר כאן באופן שאמר הנודר 'קוֹנָם שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם עַד הַפֶּסַח', וְקָתָנֵי סְתָם – ושנה רק לשון 'עד הפסח', שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך שסֵיפָא בָּתַר רֵישָׁא גְּרִירָא – הסיפא נכתבה כהמשך לרישא, דְּקָתָנִי – ששנינו ברישא, בתחילת הפרק, 'קוֹנָם יַיִן', ועל זה אמרה המשנה את דיניה, אַלְּמָא – ומוכח אם כן, שאם אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, שהוכיח הרמב"ן שבמקרה זה עוסקת המשנה, לְרַבָּנָן, שסתם התנא כדבריהם, עַד שֶׁיֵּצֵא הוּא – חל עליו האיסור עד שיסתיים הפסח, ובליל פסח אסור לו לשתות יין, הִלְכָּךְ הִלְכְתָא (כתרוייהו) [כַּוָּותַיְיהוּ] – ולכן יש לפסוק הלכה כדבריהם, ולא כדברי רבי יהודה במשנתנו.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"א), אָמַר האדם 'קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם בֶּחָג', והיינו בחג הסוכות, אָסוּר גם בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, והיינו עד שיסתיים החג, ובכללו שמיני עצרת, שאף הוא בכלל לשון 'חג' זו.
