משנה
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנָה לְךָ – תאסר עליך הנאתי, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל לְצורך בָנֶיךָ כּוּר שֶׁל חִטִּים וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת [שֶׁל יַיִן], ומדירו באופן זה כדי לגרום לו להסכים ליטול ממנו מתנה זו, הֲרֵי זֶה, המודר, אם אינו רוצה לקבל את אותה מתנה אך רוצה גם שלא יחול הנדר, יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ המודר, כְּלוּם אָמַרְתָּ לִי – הרי לא אמרת לי לשון זו של נדר, אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדִי, כדי לכבדני ולתת לי מתנה [ואף שאמר לו שיטול מתנה זו לצורך 'בניו', אמר כן דרך כבוד, כביכול אין זו מתנה הראויה לפי חשיבותו בעצמו, אלא יטלנה עבור בניו], זֶה הוּא כְּבוֹדִי, שלא אקבל מתנה זו, ונמצא שיתקיים רצונך לכבדני, וכיון שזהו אומדן דעת המוכח לכל, שכך היתה כוונת הנודר, יכול הוא להפר את נדרו בדרך זו.
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנָה לִי – תאסר עליך הנאתי, אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי, אוֹ לִבְנִי, כּוּר אֶחָד שֶׁל חִטִּים וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הרי נדר זה חל, ואָסוּר הלה בהנאת חבירו עַד שֶׁיִּתֵּן לו מה שבקש ממנו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה, הנודר, יָכוֹל לְהָפֵר נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי מחשיב זאת כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי [-קיבלתי] ממך מה שרציתי, ואף שלא ניתנה לו המתנה בפועל, כיון שהיתה מטרתה לתועלתו, יכול הוא לוותר עליה ולומר שמחשיב זאת כאילו קיבל מתנה זו [ורבי מאיר, החולק כאן ואומר 'אסור עד שיתן', חולק גם ברישא, לגבי האופן שהדירו אם לא יקבל ממנו מתנה, שאינו יכול לומר 'כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי', אלא חל הנדר עד שיתן לו את המתנה בפועל].
גמרא
מדייקת הגמרא, משמע מהמשנה בדעת חכמים, דטַעֲמָא – הטעם שיכול הוא לבטל את הנדר הוא רק משום דְּאָמַר לֵיהּ, ברישא, 'זֶהוּ כְּבוֹדִי', וְכן בסיפא הטעם הוא משום שיכול לומר לו 'הֲרֵינִי כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי', הָא לֹא אָמַר הָכִי – אבל אם אינו אומר כן, נֶדֶר גמור הוּא, וְלַאו זֵירוּזִין הֲוֵי – ואין אומרים שזהו 'נדר זירוזין', שלא היתה כוונתו לנדר גמור אלא רק לזרז את חבירו לעשות רצונו, לקבל ממנו או לתת לו מתנה זו, וקשה על כך, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאין מחשיבים זאת לנדר זירוזין שאינו נדר כלל, כפי ששנינו לעיל (פרק שלישי), והלא התבאר שם שבנדרים שמסתבר שלא היתה כוונתו לנדר גמור אנו אומרים שהיתה כוונתו רק לזרז את עצמו או את חבירו, ואף כאן הרי לא מסתבר שידיר את חבירו הנאה רק משום שאינו מקבל ממנו או שאינו נותן לו מתנה.
מתרצת הגמרא, במקרים אלו המובאים במשנתנו יש טעם לנדרו, ואין אומרים שהיתה כוונתו לזירוז בלבד, ומבארת הגמרא את הטעמים, בְּרֵישָׁא, כשמדירו הנאה אם לא יטול ממנו מתנה, היינו כיון דאָמַר לֵיהּ, לַאו כַּלְבָּא אֲנָא – אינו רוצה להרגיש כמו כלב, דְּמִתְהַנֵינָא מִינָךְ – שאני מקבל ממך הנאות תמיד, וְאַתּ לֹא מִתְהֲנֵית מִינָאִי – ואתה אינך נהנה ממני כלל, ולכן יש מקום לנדרו, אם לא יקבל ממנו חבירו מתנה. ובְּסֵיפָא הטעם הוא כיון דאָמַר לֵיהּ, לַאו מַלְכָּא אֲנָא – איני כמו מלך, דַּאֲנָא מְהֲנֵינָא לָךְ – שאני מהנה אותך תמיד, וְאַתְּ לֹא מְהֲנֵית לִי – ואתה אינך משיב לי הנאות, ולכן יש מקום לנדרו, אם לא יתן לו חבירו מתנה.
