משנה ג: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לַבְּרִיּוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, וִיכוֹלָה הִיא לֵהָנוֹת בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַּפֵּאָה. קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ עַל כָּרְחוֹ. כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים:
משנה ג: משנתינו ממשיכה להביא את דברי רבי יוסי: אמרה האשה קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לַבְּרִיּוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כיון שיכולה היא להנות משל הבעל, שאינו כלול בלשון 'בריות' שבנדרה, וּמלבד זאת יש טעם נוסף לכך שאין זה נחשב נדר שיש בו עינוי נפש, כיון שיְכוֹלָה הִיא לֵהָנוֹת בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַּפֵּאָה, שהם מתנות עניים שזיכתה להם תורה, ואין היא נחשבת בכך כנהנית מהבריות.
מוסיפה המשנה ואומרת, כשם שאשה המדירה עצמה שלא תהנה מהבריות רשאית להנות ממתנות עניים, כך לאידך גיסא, האומר קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, אף על פי כן יִטְּלוּ ממנו את התרומות והמעשרות בְּעַל כָּרְחוֹ, ואף על פי שיש לאדם רשות לתת את התרומה והמעשר לכהן ולוי שהוא רוצה, הרי באופן זה שאסר את הנאת כל הכהנים והלויים אינו יכול ליתנם לאף אחד, ואין לו כל הנאה בהם, והרי זה כאילו אינם שלו כלל, ויכולים כהנים ולויים ליטלם שלא מדעתו. אך אם אמר קונם כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נהנים לי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים, כיון שיכול הוא ליתנם לאחרים, ואם יטלו אותם כהנים ולויים אלו נמצא שנהנים הם ממנו, והדבר אסור.
