משנה ז: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין, יָפֵר. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יָפֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יָפֵר:
משנה ז: משנתנו עוסקת בבעל שלא הפר לאשתו את נדרה ביום שמיעתו מחמת טעות שהיתה לו באותו יום: בעל האומר, יוֹדֵע אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, כלומר, יודע אני שאמרה התורה שנדר שנודר האדם מחייב אותו לקיימו, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵע שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין – לא ידעתי באותו יום שאני יכול להפר את נדרה של אשתי, הרי זה יָפֵר ביום שנודע לו שיכול הוא להפר את הנדר, הגם שעברו כמה ימים מיום שמיעתו. ואם אמר, יוֹדֵע אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין, כלומר, ידעתי שיש בתורה הלכה זו שיכול הבעל להפר את נדרי אשתו, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵע שֶׁזֶּה נֶדֶר – אך לא ידעתי שמה שאמרה אשתי נחשב כנדר הטעון הפרה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, גם עתה, כשנודע לו שזהו נדר הראוי להפרה, מכל מקום לֹא יָפֵר, כיון שביום שמעו כבר ידע שיש דיני נדרים והפרתן, והיה לו ללכת בו ביום לחכם שילמדנו הלכות אלו, ויידע שיכול הוא להפר נדר זה, וכיון שלא עשה כן, הרי שתיקתו נחשבת כהקמה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הרי זה יָפֵר ביום שנודע לו הדבר, דכיון שלא ידע שזהו נדר שיכול הוא להפירו, אין שתיקתו באותו יום נחשבת כקיום, והיום שבו נודע לו שיכול הוא להפר את הנדר נחשב כ'יום שמעו', וכל אותו היום יכול הוא להפר את הנדר.
