משנה
דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בהנהגתם עם נדרי בנותיהם, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]הָיְתָה בִּתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ, להנשא, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי – כשהיית ברשותי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין [ואותם נדרים שנדרה קודם שהתארסה, מופרים על ידו, והנדרים שנדרה אחר שהתארסה מופרים בשותפות עם הבעל, שגם הוא מפר את נדרי ארוסתו], וְכֵן הַבַּעַל, עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ, והיינו לאחר האירוסין, קודם הנישואין, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בהיותך ארוסתי, עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנְסִי לִרְשׁוּתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, ומבארת המשנה מדוע צריך הבעל לומר כן, והלא בעל מפר נדרי אשתו, שֶׁמִּשֶּׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ בנישואין אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר נדרים שנדרה לפני הנישואין, בעודה ארוסה, אלא מפר רק נדרים שנדרה בהיותה נשואה, ולכן מקדים להפירם בעודה ארוסתו, קודם שישאנה.
גמרא
בָּעֵי – הסתפק רָמִי בַּר חָמָא, בַּעַל, מַהוּ שֶׁיָּפֵר בְּלֹא שְׁמִיעָה – האם יכול הוא להפר את נדרי אשתו בלא שישמע כלל מה נדרה, או שבכוחו להפר רק נדרים ששמע, ומבאר רמי בר חמא את צדדי הספק, נאמר בפסוק (במדבר ל ח) 'וְשָׁמַע [אִישָׁהּ]', ויש להסתפק האם לשון זו דַּוְקָא [הוּא, שרק אם שמע יכול הוא להפר, אוֹ לָאו דַּוְקָא הוּא – או שלשון זו אינה בדווקא, ואף אם לא שמע יכול הוא להפר את נדריה, ונקטה התורה דרך רגילות, שכאשר שומע הבעל את הנדר הוא מפר אותו, ואינו מפר נדר שלא שמע.
מביאה הגמרא ראיה לפשיטת הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה], דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק 'וְשָׁמַע אִישָׁהּ', ובא הכתוב למעט, פְּרָט לְאֵשֶׁת חֵרֵשׁ, דְּלָאו בַּר מִשְּׁמַע הוּא – שאינו ראוי כלל לשמיעת הנדרים, שאינו יכול להפר לה את נדריה, ומשמע שדוקא בחרש נאמר מיעוט זה, כיון שאינו ראוי לשמיעה, אבל אִינִישׁ דְּעָלְמָא – סתם אדם, דְבַר מִשְּׁמַע הוּא – שראוי הוא לשמיעה, אף אם לא שמע בפועל את הנדר, שְׁמִיעָה לֹא מְעַכְּבָא בֵּיהּ – אין השמיעה עצמה מעכבת בו, ויכול הוא להפר את הנדר אף על פי שלא שמעו.
מוסיף הרמב"ן, וְהוּא הַדִּין לְאָב, דְּמֵיפֵר את נדרי בתו אפילו בְּלֹא שְׁמִיעָה. וּמַתְנִיתִין נַמִּי דַּיְיקָא – וכן מדוייק גם ממשנתנו, שמבואר בה שהאב מפר לבתו את 'כל הנדרים שנדרה בביתו', ומשמע שמועילה הפרתו גם על נדרים שלא שמעם [אמנם מבואר בגמרא שאין זו ראיה גמורה, כיון שניתן לפרש את משנתנו שאומר לה שכל הנדרים שהוא עתיד לשמוע, יהיו מופרים מעכשיו, ומדובר ששמעם בסוף קודם נישואיה, כשהיתה עדיין ברשותו. והטעם שאומר לה כן הוא כיון שדרך תלמיד חכם לבדוק בדרך זו את בתו אם יש עליה נדרים, שמתוך שאומר לה לשון זו היא נזכרת ואומרת לו מה נדרה. אך אין משמע כן מפשטות המשנה, ולכן ניתן לומר שמהמשנה מדוייק שאין צורך שהאב והבעל ישמעו את הנדר כדי שיוכלו להפירם (ריטב"א)].
אִבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, בַּעַל, שיש לו שתי נשים, ושתיהן נדרו נדר, מַהוּ שֶׁיָּפֵר לִשְׁתֵּי נָשָׁיו בְּבַת אַחַת, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, כיון שנאמר בפסוק (דברים ל ט) 'יָנִיא אוֹתָהּ', יש לדייק שעליו להניא אוֹתָהּ דַּוְקָא, כלומר אותה לבדה, ולא בשיתוף עם נדר אחר של אשה אחרת, אוֹ שלשון זו לָאו דַּוְקָא היא, ויכול להפר לשתיהן יחד.
אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממה ששנינו בברייתא, אֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בַּחֲבֶרְתָּהּ, כלומר, כיון שיתכן שחברתה טהורה והיא טמאה, וכשתראה שחברתה אינה מודה אלא אומרת טהורה אני, כפי האמת, תגיס דעתה גם היא לומר טהורה אני, הגם שבאמת היא טמאה, ולא תודה, ונמצא ששם ה' נמחק לבטלה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם הדין נכון, אך לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה – אין הטעם כפי שאמר תנא קמא, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק (במדבר ה טז) 'וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה", ומלשון זו יש ללמוד שמשקה אוֹתָהּ לְבַדָּהּ, ולא יחד עם חברתה, והוא הדין כאן, כיון שנאמר לשון 'יניא אותה', יש ללמוד שצריך להפר לה לבדה.
ומוסיף הרמב"ן בביאור הראיה, מִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לומר, דִּפְשָׁטֵיהּ דְּרָבִינָא – שמה שבא רבינא לפשוט את הספק, היינו מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְלשון 'אוֹתָהּ' דַּוְקָא מַשְׁמַע, ואף שלכאורה תנא קמא אינו סובר כן, היינו כיון דְּתַּנָּא קַמָא לֹא מִיפְלַג פַּלִּיג אַדִּיּוּקָא – אינו חולק על דיוק זה דְלשון אוֹתָהּ, אֶלָּא טַעֲמֵיהּ דִּקְרָא מְפָרֵשׁ – אלא בא לפרש מדוע אמרה התורה שלא להשקות שתי סוטות יחד, דְּגָרְסִינַן – שהרי כך למדנו במסכת סוטה בְּפֶרֶק הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ (ח.) לגבי ברייתא זו, וְתַנָּא קַמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא, דְּדָרִישׁ טַעֲמֵיהּ דִּקְרָא – שדרכו לדרוש את טעמי הפסוקים, וּ'מַה טַּעַם' קָאֲמַר – ובא לתת טעם לדין זה שאמרה התורה, מַה טַּעַם צריך להשקות כל סוטה לְבַדָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּהּ גַּס בַּחֲבֶרְתָּהּ, אַלְמָא – ומוכח מכך שלְגַבֵּי מִדְרָשׁ דְּ'אוֹתָהּ' לְבַדָּהּ, דַּוְקָא הוּא לְדִבְרֵי הַכֹּל – הכל מודים שיש לדייק מלשון זו שהיא לבדה, וְלכן גַבֵּי נְדָרִים נַמִּי [-גם כן] דַּוְקָא הוּא, שעליו להפר לה לבדה. וְגם בדין זה של נדרים, אִי מַשְׁכַּח בְּהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן טַעֲמָא – אם ימצא לכך רבי שמעון טעם, מדוע יש להפר לה לבדה, לֵימָא – יאמר את טעמו, וְאִי נַמִּי לֵיכָּא לְמִדְרָשׁ בֵּיהּ טַעֲמָא דִּקְרָא – אך גם אם לא נמצא טעם לדין זה, לֹא מִיעַקְרָא דְּרָשָׁא דְאוֹתָהּ בְּהָכֵין – לא יעקור רבי שמעון מחמת כן את הדרשה של 'אותה' לגבי נדרים, וְכָל שֶׁכֵּן לענין הלכה שיש לפסוק כן, דַּאֲנַן לֹא קַיְימָא לָן בְּעַלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּדָרִישׁ טַעֲמָא דִּקְרָא – שהרי איננו פוסקים הלכה כלל כרבי שמעון הדורש את טעמי המקראות [וכגון במקום שטעם זה אינו שייך במקרה מסוים, שרבי שמעון סובר שבמקום שלא שייך הטעם גם הדין מתבטל, ואין אנו פוסקים כן], וְסוּגְיָין בְּעַלְמָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא – וסוגיית הגמרא היא דְ'אוֹתָהּ' דַּוְקָא הוּא, כִּדְאַמְרִינָן נַמִּי – כפי שאמרו גם במסכת יומא בְּפֶרֶק טָרַף בְּקַלְפִּי (מב:) לגבי פרה אדומה, שנאמר בה (במדבר יט ג) 'וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן', ודרשו שרק אותה, הפרה האדומה הראשונה, יש ליתן לאלעזר הכהן, שהיה סגן הכהן הגדול, אבל לדורות אין צורך בסגן, הרי שדרשה הגמרא לשון 'אותה'. הִלְכָּךְ – ולכן לְעִנְיַן נְדָרִים אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר לִשְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת, כפי שמדוייק מלשון 'יניא אותה'. וְאַשְׁכְּחָן לְחַד מֵרַבְּוָותָא – ומצאנו לאחד מרבותינו, והוא הרמב"ם (נדרים פי"ב הי"ד) דְּפָסַק שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת, וַאֲנָן כַּתְבִינָן מַאי דִּסְבִירָא לָן – ואנו כתבנו מה שמסתבר לנו בנידון זה.
