אִבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, גֵּירוּשִׁין – אדם המגרש את אשתו לאחר שנדרה, ולא קיים לה את נדרה ולא הפר לה אותו, האם כִּשְׁתִיקָה דָּמוּ – נחשבים הגירושין כשתיקה, ועדיין הנדר תלוי ועומד עד סוף היום, אוֹ כַּהֲקָמָה דָּמוּ – או שאנו מחשיבים את הגירושין כהקמה, כיון שיודע הוא שלאחר שיגרשנה לא יוכל להפר את נדרה, הרי זה כאילו גילה דעתו שרצונו שישאר הנדר קיים, ושוב אי אפשר להפירו.
מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּה – לגבי איזה דין שייך להסתפק בספק זה, והרי אפילו אם נחשיב את הגירושין כשתיקה, ולא כהקמה, כשיסתיים היום יהיה הנדר קיים, כדין כל אשה ששמע בעלה את נדרה ושתק עד סוף היום. מבארת הגמרא, כְּגוֹן דְּנָדְרָה כשהיא ארוסה, וְשָׁמַע אָרוּס את הנדר, וְגֵרְשָׁה, וַאֲהַדְרָהּ בְּיוֹמֵיהּ – ובאותו יום עצמו חזר וקידשה, ובאופן זה יהיה דין הנדר תלוי בספק האמור, אִי אָמַרְתְּ כִּשְׁתִיקָה דָּמוּ – אם נאמר שהגירושין נחשבים רק כשתיקה, אם כן מָצֵי מֵיפֵר לָהּ – יכול הוא עדיין להפר לה, כל זמן שלא הסתיים היום [שהרי אפילו ארוס שני מפר את הנדר שנדרה בפני הארוס הראשון, כמבואר לעיל, וכל שכן שאותו ארוס עצמו שחזר ואירסה יכול להפר את הנדר ששמע בזמן האירוסין הראשונים, אם עדיין לא עבר 'יום שמעו'], וְאִי אָמַרְתְּ כַּהֲקָמָה דָּמוּ – אמנם אם נאמר שהגירושין נחשבים כאילו קיים לה את הנדר, לֹא מָצֵי מֵיפֵר לָהּ – שוב אינו יכול לחזור ולהפר לה, וכדין כל בעל שקיים את נדרי אשתו שאינו יכול לחזור ולהפירם. ומעתה יש להסתפק, מַאי – מה הדין באופן זה.
וְאֲתֵינָן לְמִיפְשַׁט מִמַתְנִיתִין – ורצתה הגמרא לפשוט ספק זה ממה ששנינו במשנתנו, נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, וְנִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם, וְכוּ' אפילו היו מאה, הארוס האחרון מפר לה יחד עם הבעל, שְׁמַע מִינָּה – ומוכח מכך דגֵּירוּשִׁין כִּשְׁתִיקָה דָּמוּ – נחשבים הם כשתיקה, דְּאִי כַּהֲקָמָה דָּמוּ – שהרי אם תאמר שהגירושין נחשבים כהקמה, יקשה, מִי מָצֵי מֵיפֵר אָרוּס אַחֲרוֹן נִדְרָא דְּאוֹקִים אָרוּס רִאשׁוֹן – וכי יכול הארוס האחרון להפר נדר שכבר קיים הארוס הראשון, והרי ודאי אינו יכול להפירו, ואם הגירושין נחשבים כהקמה של הארוס הראשון, לא היה הארוס האחרון יכול להפר, וכיון שאמרה המשנה שיכול הוא להפר מוכח שאין הגירושין נחשבים כהקמה אלא כשתיקה.
וְדָחֵינַן – ודחתה הגמרא ראיה זו ואמרה, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – כאן, במשנתנו, באיזה אופן אנו עוסקים, בְּשֶׁלֹא שָׁמַע אָרוּס רִאשׁוֹן את הנדר כלל, ובאופן זה ודאי אין הגירושין נחשבים כהקמה, שהרי לא ידע כלל שנדרה, ובאופן זה יכול הארוסה האחרון להפר את הנדר.
תמהה הגמרא, אִי הָכֵי – אם כך, שמדובר באופן שהארוס הראשון כלל לא שמע את הנדר ולא היה יכול להפירו, מַאי אִרְיָא – מדוע נקטה המשנה דוקא אופן שהתארסה בּוֹ בַּיּוֹם של הנדר, והרי אֲפִלּוּ אם עברו מֵאָה יָמִים מזמן הנדר יכול הארוס האחרון להפירו ביום ששמעו, שהרי יום השמיעה הוא הקובע לגבי הפרת נדרים. מתרצת הגמרא, אמנם מדובר כאן בְּשֶׁלֹא שָׁמַע אָרוּס, ולכן אין גירושין נחשבים כהקמה, וְשָׁמַע אָב – אך האב שמע את הנדר באותו יום, דְּבוֹ בַּיּוֹם הוּא דְּמָצֵי מֵיפֵר אָב – שרק באותו יום יכול האב להפר את הנדר, שהרי לאב זהו 'יום שמעו', ויחד עם הארוס האחרון יכול הוא להפר את הנדר, אבל מִכָּאן וְאֵילָךְ, לֹא מָצֵי מֵיפֵר – אין האב יכול להפר, וממילא גם הארוס אינו יכול להפר, שהרי האב והארוס מפירים בשותפות, ולכן נקטה המשנה אופן שחזרה והתארסה באותו יום עצמו, שאז יכולים האב והארוס האחרון להפר את הנדר. מסיים הרמב"ן, וּבָעֲיָין לֹא אִיפְּשִׁיטָא – ולא פשטה הגמרא את הספק, האם נחשבים הגירושין כהקמה או כשתיקה.
