פרק א, משנה א: כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוֹת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר אֱהֵא, הֲרֵי זֶה נָזִיר. אוֹ אֱהֵא נָוֶה, נָזִיר. נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי כָּזֶה, הֲרֵינִי מְסַלְסֵל הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל, הֲרֵי עָלַי לְשַׁלַּח פֶּרַע, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נָזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר:
נאמר בפרשת נזירות (במדבר ו ב) 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה", ומשמעות הפסוק היא שמפרש האדם את נדר הנזירות בפיו. אמנם משנתנו מבארת שיש אופנים שבהם לא ביטא האדם בפירוש את קבלת הנזירות, אלא אמר מילים הדומות לקבלת הנזירות, ודבר זה מכונה 'כינוי נזירות'. וכן יש אופנים שבהם התחיל האדם לומר את קבלת הנזירות, אך לא סיים את הדברים, ודבר זה מכונה 'ידות נזירות' [בדומה לידית שבה אוחזים את הכלי, אך במילים של תחילת הנדר כולל האדם את נדר הנזירות כולו], ובשני אופנים אלו, של כינויי נזירות ושל ידות נזירות, חלה על האדם נזירות גמורה.
פרק א, משנה א: כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוֹת, הרי הם כִּנְזִירוּת, ומבואר בגמרא שיש להוסיף במשנתנו 'כָּל יָדוֹת נְזִירוֹת, כִּנְזִירוֹת'. ומבארת המשנה תחילה את דין 'ידות נזירות', הָאוֹמֵר 'אֱהֵא', ולא סיים את דבריו לומר 'אהא בנזירות', מכל מקום הֲרֵי זֶה נָזִיר, ומבואר בגמרא שדין זה הוא באופן שהיה נזיר עובר לפניו, והתכוון לקבל עליו נזירות, ומתוך כך אף שאמר רק 'אהא' מובן מדבריו שהתכוון לומר שיהא נזיר כמותו, ולכן חלה עליו נזירות. אוֹ שאמר 'אֱהֵא נָוֶה', כלומר, אהא נאה, ובשעה שאמר כן תפס בשערותיו, ומתוך כך מובנת כוונתו שרצונו להיות נזיר, המגדל את שערו בזמן הנזירות, ולכן אף באופן זה, אם אכן התכוון לקבל על עצמו נזירות, הרי זה נָזִיר.
ומבארת המשנה עתה את דין 'כינויי נזירות', האומר אהא נָזִיק, או אהא נָזִיח, פָּזִיח, וכל אלו הן לשונות של גויים, הדומים ללשון ישראל, ולכן הם נקראים 'כינויי נזירות', ואם נדר נזירותו באחת מלשונות אלו, הֲרֵי זֶה נָזִיר.
מי שהיה נזיר עובר לפניו, ואמר הֲרֵינִי כָּזֶה, או שתפס בשערותיו ואמר הֲרֵינִי מְסַלְסֵל [-מסדר את שערי כתלתלים], או הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל – מגדל את שערי, או הֲרֵי עָלַי לְשַׁלַּח פֶּרַע, והתכוון לקבל על עצמו נזירות, הרי זה כאילו אמר כן בפירוש, והֲרֵי זֶה נָזִיר.
מי שהיה נזיר עובר לפניו, ואמר הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הרי זה נָזִיר, כיון שמתפרשים דבריו לצפרים שחייב להביא נזיר שנטמא, וכוונת דבריו שיהא נזיר, ואם יטמא יצטרך להביא צפרים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר, כיון שאין בלשון זו קבלת נזירות, וכיון שלשיטתם אין דבריו מתפרשים כקבלת נזירות, חייב הוא להביא שני צפרים לעולת נדבה.
