וְתוּ גַּרְסִינָן בַּגְּמָרָא, בְּמַתְנִיתִין דְּ'זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וּשְׁנֵיהֶם בּוֹרְרִין עוֹד אֶחָד', ובהמשך המשנה התבאר שכל אחד מהם יכול לפסול את הדיינים של חבירו ולתבוע שידונו בפני דיינים אחרים, וּמשמע מכך שאֲפִילוּ לֹוֶה מָצֵי מְעַכֵּב – גם הלוה יכול לעכב ולפסול את הדיינים שבחר המלוה, ומקשה על כך הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדין, וְהָאָמַר רַבִּי [אֶלְעָזָר], לֹא שָׁנוּ שיכול בעל הדין לבחור בית דין מסוים שידון אותו, ואפילו אם הוא רוצה ללכת לבית דין שבעיר אחרת, אֶלָּא מַלְוֶה, אֲבָל לֹוֶה, כּוֹפִין אוֹתוֹ בעל כרחו, וְדָן בְּעִירוֹ, ואילו במשנתנו משמע ששני בעלי הדין יכולים לבחור את הדיינים שידונו אותם.
מתרצת הגמרא, משנתנו היא כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בענין אחר שמדובר שם בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא, והיינו בדיינים ישראלים שאינם יודעים לדון דין תורה, ומחמת כן הם מכונים 'ערכאות', אך קיבלו אותם עליהם כל בני המקום כיון שאין שם כלל דיינים מומחים, הָכָא נָמֵי – אף כאן במשנתנו בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא שָׁנוּ, שכיון שכל כוחם הוא מחמת שקיבלו אותם הציבור עליהם, אך באמת אינם יודעים לדון דין תורה, רשאי גם הלוה לתבוע שידונו אותם דיינים מומחים שבעיר אחרת, אֲבָל אם בחר המלוה דיינים מוּמְחִין, לֹא – אין הלוה יכול לתבוע מהמלוה שיבוא עמו לדון בפני בית דין אחר.
תירוץ נוסף, רַב פָּפָּא אוֹמֵר, ניתן להעמיד את משנתנו אֲפִילוּ בדיינים מוּמְחִין, וכְּגוֹן בֵּי דִּינָא דְּרַב חִסְדָּא וְרַב הוּנָא, שהיו קרובים וסמוכים לבעלי הדין בשוה, ואין הפסד למלוה בכך שילכו לבית דין זה או לבית דין זה, ולכן אף הלוה יכול לומר שרצונו לדון דוקא בפני בית דין מסוים.
המשנה הבאה מבארת שיכול האדם לקבל על עצמו את דינם או את עדותם של קרובים או פסולים:
אָמַר לוֹ בעל הדין לחבירו, נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, הגם שהם קרובים ופסולים לדון אותנו, או שאמר לו נֶאֱמָנִין עָלַי לדון אותנו שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר, הגם שאינם יודעים הלכות כלל. ולאחר שאמר כן וקיבל על עצמו את דינם של דיינים קרובים או פסולים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אפילו לאחר שנגמר הדין על פי דיינים אלו, יָכוֹל הוא לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לאחר שנגמר הדין, או לאחר שקיבל דיינים אלו עליו בקנין, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
הָיָה אחד מבעלי הדין חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה, וְאָמַר לוֹ הלה, איני צריך שתישבע, אלא דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, ודי בכך כדי שאשלם לך את תביעתך כאילו נשבעת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל הוא לַחֲזוֹר בּוֹ ולא לשלם לו עד שישבע, כעיקר חיובו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לאחר שאמר כן, אף שהלה עדיין לא נדר בחיי ראשו, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, ולאחר שידור הלה בחיי ראשו יצטרך זה לשלם לו את תביעתו.
