גמרא
שנינו במשנה, 'נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך' וכו'. אָמַר רַב דִּימִי, בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב נְחֶמְיָה, בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף, דין זה של משנתנו, שאם קיבל על עצמו דיין פסול, לדעת חכמים יכול הוא לחזור בו מהסכמתו, היינו אפילו כְּגוֹן דְּקִבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בְּחַד – גם באופן שקיבל על עצמו את הדיין הפסול כדיין אחד, והיו יחד עמו שני דיינים כשרים, מכל מקום כיון שלא היו שלשה כשרים יכול הוא לחזור בו מהסכמתו, וכל שכן אם קיבל על עצמו את הדיין הפסול כשנים או כשלשה, שיכול הוא לחזור בו.
שנינו במשנה, 'נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָּקָר', וסברה הגמרא בתחילה שקיבלם בתורת עדים, ותמהה על כך הגמרא, שְׁלֹשָׁה לָמָּה לִי – לשם מה הוצרך לקבל את שלושתם כעדים, והרי דין בשני עדים, ומתרצת, שאין כוונת המשנה לאופן שקיבלם בתורת עדים, אלא לְדִינָא – שקיבלם בתורת דיינים.
וְכך מתבארת המשנה, לֹא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּקִבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ לְקָרוֹב – אין צריך לומר שבאופן שקיבל על עצמו עד קרוב, שאינו פסול לגמרי, דְּהרי רָאוּי הוא לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר, למי שאינו קרובו, דְּסובר רבי מאיר שאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ, אֶלָּא אֲפִילוּ קַבִּיל עֲלֵיהּ פָּסוּל – אפילו באופן שקיבל על עצמו עד שהוא פסול לגמרי, לכל עדות, דְּאֵינוֹ רָאוּי לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר, מכל מקום אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. דְּאָמַר רַבָּה, הֲרֵי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו קָרוֹב אוֹ פָּסוּל שיהיה נאמן להעיד עליו, לִפְנֵי גְּמַר דִּין, יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מקבלתו, אך לְאַחַר גְּמַר דִּין, אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ.
וְהֵיכָא דְּקַבִּיל עֲלֵיהּ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל שיהיה נאמן כְּבֵי תְּרֵי – כשני עדים כשרים, ונמצא שיש כאן שני חסרונות, גם שהוא מקבל עדות של אחד במקום שצריך שנים, וגם שאותו אדם פסול מלהיות אפילו כעד אחד, חָזֵינַן לְגָאוֹן – ראינו את דעתו של רב האי גאון, דְּקָאֲמַר, אֲפִילוּ קָנוּ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין – אף אם קיבלו מידו בית דין קנין על הסכמתו לקבל עדות זו כשנים, מָצֵי הָדַר בֵּיהּ – יכול הוא לחזור בו, דְּקִנְיַן בְּטָעוּת הוּא, דְּרַחֲמָנָא אָמַר – שהרי אמרה תורה 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים'. וְרַבְּוָאתָא אַחֲרִינִי – ואחרים מרבותינו אָמְרוּ, אִי קַבִּיל עֲלֵיהּ חַד קָרוֹב אוֹ פָּסוּל כְּבֵי תְּרֵי, וְקָנוּ מִינֵּיהּ, לֹא מָצֵי לְמֵהֲדַר בֵּיהּ – אינו יכול לחזור בו מקבלתו, דְקָיְמָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו, שאֵין לְאַחַר קִנְיַן כְּלוּם. וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָתַיְהוּ – ומסתבר לפסוק כדבריהם, והראיה לכך, דְּהָא אֲפִילוּ קַבִּיל עֲלֵיהּ לְבַעַל דִּינוּ כְּבֵי תְּרֵי – שהרי אפילו אם קיבל האדם על עצמו את נאמנותו של בעל דינו במקום שני עדים, אף שיש בכך שני חסרונות, וְקָנוּ מִינֵּיהּ – אם קיבלו מידו קנין על כך, אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמסכת שְׁבוּעוֹת, בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין (מב.), הַהוּא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, שהלוה לו מעות, מְהֵימְנָת לִי כְּבֵי תְּרֵי כָּל אֵימַת דַּאֲמַרְתְּ לֹא פָּרְעִינָא וְכוּ' – תהיה נאמן עלי כשני עדים בכל זמן שתאמר שלא פרעתי לך את חובי, ומבואר שם שמועילה נאמנות זו, אף שהוא יחיד, ופסול כיון שהוא בעל דבר, והוא הדין במי שקיבל עליו עד קרוב או פסול כשני עדים, שאם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו.
