גָּרְסִינַן במסכת קדושין בְּפֶרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין (ע.) אָמַר שְׁמוּאֵל כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס [-ממונה] עַל הַצִּיבּוּר הרי הוא אָסוּר בַּעֲשִׂיַית מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כדי שלא יתבזה בפני הציבור.
גָּרְסִינַן במסכת עבודה זרה בְּפֶרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר (נב.), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָין שֶׁאֵינוֹ הָגוּן עַל יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה [-עץ לשם עבודה זרה] (בְּיִשְׂרָאֵל), שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט זיח) 'שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ', וְסָמִיךְ לֵיהּ – ובסמוך לכך נכתב הפסוק (שם כא) 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ', ו'עץ' נדרש על האדם, שנאמר בו כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ יט). אָמַר רַב אַשִׁי, וְאם מינה את אותו דיין שאינו הגון בְּמָקוֹם שיש תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הרי זה כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בסיום הפסוק (שם) 'אֵצֶל מִזְבֵּחַ ה' אֱלֹהֶיךָ', ותלמידי חכמים מכפרים ומגינים כמזבח.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִנַּיִין לְדַיָין שֶׁלֹּא יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קָדֹשׁ, כלומר, בזמנם היו העם יושבים על הארץ, וכאשר היה הולך בזמן שכולם יושבים נראה כאילו פוסע על ראשיהם, ואליו להקדים ולבוא לפניהם כדי שלא יצטרך להלך בעודם יושבים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) 'וְלֹא תַּעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי', וְסָמִיךְ לֵיהּ – ונכתב בסמוך לכך הפסוק (שמות כא א) 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כלומר, שאזהרה זו היא גם על השופטים.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן – מנין נלמד דבר זה שאמרו חכמים, הֱווֹ מְתוּנִין בַּדִּין, דִּכְתִיב 'וְלֹא תַּעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי', ולשון 'מעלות' מתפרשת שלא תעלה בחוזקה ובמרוצה, וְסָמִיךְ לֵיהּ 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים', ללמד שזו אזהרה לדיינים שלא ימהרו לפסוק את הדין, אלא יתיישבו בדבר יפה.
נאמר בפסוק 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים', ולכאורה קשה, 'אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם' מִבָּעֵי לֵיהּ – היה ראוי לכתוב לשון 'לימוד' על המשפטים, שהרי אין זה דבר בעל ממשות שניתן 'לשים' לפניהם, מכאן אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּנִין, ש'שמים' אותם לפניהם, ומַאי נִיהוּ – מה הם אותם כלים, חוּטְרֵי – מקל להכות בו מכת מרדות, למי שאינו רוצה לקיים מצוה או לשמוע בקול בית דין, וְסַנְדָּלֵי – סנדל לחליצה, שִׁיפּוּרֵי – שופר להכריז בו על מי שחייב נידוי, וּרְצוּעֵי – ורצועה למי שהתחייב מלקות. ועל זה נאמר (דברים א טז) 'וָאֲצַוֶּה אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם' וְגוֹ', וכל 'צו' זהו לשון זירוז, כְּנֶגֶד מַקֵּל וּרְצוּעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לזרז את הדיינים שיהיו מטילים אימה על הציבור לשם שמים.
נאמר בפסוק (שם) 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם', אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה, זו אַזְהָרָה לַדַיָין, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל דִּין אחד קוֹדֵם שֶׁיָּבֹא גם בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ, כיון שאם יטען טענות של שקר ולא יכחישנו בעל דינו מיד, יכנסו הדברים בלב הדיין כדברי אמת, וְכן יש בפסוק זה אַזְהָרָה לְבַעַל דִּין עצמו, שֶׁלֹּא יַטְעִים דְּבָרָיו לַדַיָין קוֹדֵם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ. וּבַגְּמָרָא דְּסוֹטָה (כא:) אָמְרִינַן, רָשָׁע עָרוּם הֵיכִי דָּמִי – מי הוא רשע הנוהג בעורמה, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, זֶה הַמַּטְּעִים דְּבָרָיו לַדַיָין קוֹדֵם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ, שהוא רשע כיון שעובר באיסור זה, ונוהג בעורמה שיכנסו דבריו בלב הדיין.
נאמר בפסוק (שם) 'וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק', אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תחילה צַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבְּךָ, שתתיישב בדבר ותכריעהו בלבך, וְאַחַר כָּךְ חָתְכֵהוּ – תפסוק את פסק הדין.
כְּתִיב בפסוק (דברים א יח) 'וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם', וּכְתִיב בפסוק אחר (שם א טז) 'וָאֲצַוֶּה אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם', ובביאור שני הפסוקים אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי, שיש כאן שתי אזהרות, אַזְהָרָה לַּצִּיבּוּר שֶׁתְּהֵא אֵימַת הַדַּיָין עֲלֵיהֶן, וְאַזְהָרָה לַדַיָין שֶׁיִּסְבּוֹל אֶת הַצִּבּוּר. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה צריך הדיין לסבול את הציבור, אָמַר רַבִּי חַנִּין, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי שַׁבְּתַאי, כמו שאמר משה רבינו (במדבר יא יב) 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק'.
