הגמרא מביאה סתירה לכאורה בין שני פסוקים בענין הנהגת יהושע בן נון עם ישראל, ולומדת מכך את דרך ההנהגה הראויה לממונים על ישראל: כְּתִיב – נאמר בפסוק, בדברי משה רבינו ליהושע בן נון (דברים לא ז) 'כִּי אַתָּה תָּבֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם', ומשמעות לשון 'תבוא את העם' היא שאף אתה תהיה כאחד העם, וּכְתִיב – ואילו בדברי הקדוש ברוך הוא ליהושע בן נון נאמר (שם כג) 'כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ', והיינו שאתה לבדך תביא אותם ותנהג בהם שררה, ואָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בביאור החילוק בין לשון 'תבוא' שבדברי משה רבינו לבין לשון 'תביא' שבדברי הקדוש ברוך הוא, מֹשֶׁה אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר (עמהן) יהיו [עִמְּךָ], ויחד עמם תנהיג את ישראל, וְאילו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לִיהוֹשֻׁעַ, טוֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקָדָן, ותנהיג לבדך את ישראל, פַּרְנָס אֶחָד בַּדּוֹר, וְאֵין שְׁנֵי פַּרְנָסִין בַּדּוֹר. וְכֵן בְּדָוִד אוֹמֵר (דברי הימים א' כח ב) 'שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי', ולכאורה קשה, אִם הוא מכנה אותם 'אַחַי', והיינו שהם שוים לו בחשיבותם, לָמָּה הוא מכנה אותם 'עַמִּי', שמשמע שהוא מולך עליהם והם עמו המשועבדים לו, וְאִם 'עַמִּי' לָמָּה 'אַחַי', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כך אָמַר לָהֶן דָּוִד לְיִשְׂרָאֵל, אִם אַתֶּם שׁוֹמְעִים לִי מרצונכם, לעשות רצון ה', הרי אַתֶּם אַחַי, וְאִם לָאו, עַמִּי אַתֶּם, המשועבדים לי, וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בַּמַּקֵּל.
אָמַר רָבָא, הָנֵי תְּלָתָא דַּיְינֵי דְּיָתְבֵי בְּבֵי דִּינָא – אם היו שלשה דיינים יושבים בבית דין, וְאָזַל שְׁלִיחָא דְבֵי דִּינָא – והלך שליח בית דין להזמין אדם לדין תורה, וְקָאָמַר מִשְּׁמָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ – ואמר לו את ההזמנה רק בשם אחד מהדיינים, והלה סירב ולא בא לדין תורה, לֹא כַּתְבִינָן עֲלֵיהּ פְּתִיחָא – אין כותבים עליו כתב נידוי, עַד דְּאָמַר מִשְּׁמָא דְּכוּלְּהוּ – עד שיזמין שליח בית דין את אותו אדם בשם כל הדיינים. וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק בְּלֹא יוֹמָא דְּדִינָא – ביום שאינו מיוחד וקבוע למושב בית דין, אֲבָל בְּיוֹמָא דְּדִינָא – אך ביום שידוע שזהו היום הקבוע לדיינים לדון, מֵידַע יָדְעֵי דְּמִיכַנְפֵי כְנוּפֵי וְיָתְבֵי – הכל יודעים שהדיינים נאספים ויושבים לדון, ואף ששליח בית דין הזכיר רק את שמו של אחד הדיינים, הרי זה כאילו הזמינו בשם שלשתם, ואם לא בא מנדים אותו.
משנה
חיוב מַכּוֹת שמתחיב אדם העובר על מצוות לא תעשה, בִּשְׁלֹשָׁה דיינים סמוכים, ובגמרא יבואר מהיכן נלמד דין זה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ, אין מחייבים מלקות אלא בְּסנהדרין של עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, כיון שנאמר בפרשה זו לשון 'רשע' וכן נאמר לגבי חיוב מיתה לשון 'רשע', וכשם שאין מחייבים מיתה בפחות מעשרים שלשה, כך אין מחייבים מלקות בפחות מכך.
עִבּוּר הַחֹדֶשׁ – קידוש החודש, שמקבלים הדיינים את עדות העדים שראו את חידוש הלבנה, ומקדשים את החודש החדש ביום השלשים של החודש הקודם, נעשה בִּשְׁלֹשָׁה דיינים סמוכים. עִבּוּר הַשָּׁנָה, להוסיף חודש נוסף לשנה, בִּשְׁלֹשָׁה דיינים סמוכים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין לדון האם בכלל יש צורך לדון על עיבור השנה, ואם הרוב אומרים שיש צורך בכך, מוסיפים עליהם עוד שנים, וּבַחֲמִשָּׁה אלו נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בדבר, ואם רוב מתוך החמשה אומרים שצריך לעבר את השנה מוסיפים עליהם עוד שני דיינים, וְגוֹמְרִין את עיבור השנה בְּשִׁבְעָה. וּבדיעבד, אִם גָּמְרוּ בִשְׁלֹשָׁה דיינים, מְעֻבֶּרֶת.
גמרא
שנינו במשנה 'מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה'. מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה. ומבארת, אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק לגבי חיוב מלקות (דברים כה א) 'וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם', וכיון שנאמרה לשון רבים הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל – אין מושיבים בית דין במספר זוגי [שמא ייחלקו בדעותיהם ולא תהיה הכרעה], ולכן מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד דיין אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.
סְלִיק פִּירְקָא
