משנה
פרק זה עוסק באופן ברירת הדיינים על ידי בעלי הדין, מי הם הכשרים והפסולים לדון, קבלת העדים וגמר הדין: דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה דיינים, זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד שיהפך בזכותו, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד שיהפך בזכותו, וּשְׁנֵיהֶן – שני בעלי הדין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד שלישי, שהוא הופך בזכות שניהם, ועל ידי זה יוצא הדין לאמיתו, וגם בעלי הדין מקבלים עליהם את הכרעת הדין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לאחר שכל אחד מבעלי הדין ברר לעצמו דיין אחד, שְׁנֵי הַדַּיָּנִים בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, ואין בעלי הדין בוחרים את הדיין השלישי.
זֶה – כל אחד מבעלי הדין פּוֹסֵל את דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה מלדונו, וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי יכול בעל הדין לפסול את הדיין שבחר חבירו, בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְסוּלִין, אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים אוֹ מֻמְחִין – אם היו כשרים לדון, אפילו שהם הדיוטות, נעשו כמומחים, ואֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן.
אם הביא אחד מבעלי הדין עדים המסייעים לו, זֶה – בעל דינו נאמן בדבריו ופּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, וְכן זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, ובגמרא יבואר באיזה אופן סובר רבי מאיר שבעל הדין נאמן לפסול את העדים של בעל דינו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי יכול הוא לפוסלם, בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה של שני עדים אחרים שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים. אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן בעדות עצמו, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.
גמרא
שנינו במשנה 'זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד', מבררת הגמרא, לָמָּה לִי לְמֶעְבַּד הֲכִי – לשם מה יש לעשות כן, שכל אחד מבעלי הדין יבחר לו דיין אחד, ומבארת, אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא – כך אמרו בארץ ישראל מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַבִּי זֵירָא, מִתּוֹךְ שֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָין אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד דיין אֶחָד, יֵצֵא הַדִּין לַאֲמִיתּוֹ, כיון שעל ידי זה בעלי הדין עצמם יצייתו לפסק הדין, וכל אחד יאמר בליבו, הרי אני עצמי בחרתי את אחד הדיינים, ואם היה ניתן להפך בזכותי, היה עושה כן. ואף הדיינים עצמם מהפכים בזכות שניהם, כיון שנבחרו על ידם, ואינם ממהרים לפסוק את הדין עד שיראו שאכן היפכו בזכות שניהם כראוי.
שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁנֵי דַּיָּינִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד'. וטעמם של חכמים הוא כפי שאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, לֹא הָיוּ חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי חוֹתֵם עִמָּהֶן, שמא ימצא אחד מהם עד פסול ותתבטל כל העדות [כדין עדות שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, שגם עדות הכשרים מתבטלת] ויבואו בכך לידי בושה, וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית דִּין לדון אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי יֵשֶׁב עִמָּהֶן, כדי שידעו שהיושב עמהם הוא אדם ההגון לדון, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַסְּעוּדָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי מֵסַב עִמָּהֶן, ועל כל פנים מבואר שלא היו יושבים לדון אלא אם כן ידעו מי הדיין שמצטרך עמהם, ולכן אף כאן שני הדיינים הם אלו שבוחרים את הדיין השלישי [ואף רבי מאיר מודה שצריכים את הסכמת שני הדיינים לבחירת הדיין השלישי, אלא שהוא סובר שיש צורך גם בהסכמת בעלי הדין].
