משנה ד: וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין, (אָבִיו וְ)אָחִיו וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, דּוֹדוֹ וּבֶן דוֹדוֹ. וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְָּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב:
משנתנו מבארת מה היא דרגת הקורבה הפוסלת את האדם לדון את קרובו או להעיד לו [בין לטובתו ובין לרעתו]:
וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין, (אָבִיו, ואין גורסים כן, כיון שהוא מפורש בכתוב [ומשנתנו מונה את הקרובים שאינם מנויים בפסוק]. וְ)אָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וּבַעַל אִמּוֹ אף שאינו אביו, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ – בעל אחות אשתו, הֵן עצמם, וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן [ולגבי גיסו נפסלו רק בניו וחתניו שיש לו מאחות אשתו, ולא מאשה אחרת]. וְחוֹרְגוֹ – בן אשתו מאיש אחר, לְבַדּוֹ, אבל בני וחתני חורגו כשרים להעיד לו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, משנה זוֹ ששנינו, היא מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה – בתחילה כך היו שונים, שהפסולים הם רק דּוֹדוֹ, וּבֶן דוֹדוֹ, ולא שאר הקרובים.
ממשיכה המשנה בהבאת 'משנת רבי עקיבא': וְכן פסול לדון אותו או להעיד עליו כָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, והיינו קרוביו מצד אביו, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אבל אם הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, כגון חתנו הראוי ליורשו מצד אשתו, שהיא בתו, ומתה קודם ראיית עדות זו, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר להעיד לו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ, ואינו ראוי ליורשו דרכה, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב ופסול להעיד לו.
