משנה ה: הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ. שׂוֹנֵא, כֹּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:
מביאה המשנה את המשך דברי רבי יהודה מהמשנה הקודמת: הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא פסולים לעדות. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ – המלוה אותו בכל שבעת ימי החופה, ובימים אלו הוא פסול לדון אותו או להעיד עליו. שׂוֹנֵא, זהו כֹּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים, בְּאֵיבָה – מחמת שנאה. אָמְרוּ לוֹ חכמים, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ, להעיד שקר מחמת אהבה או שנאה, ולכן כשרים הם לעדות. אמנם לגבי דיינים מודים חכמים שהאוהב והשונא פסולים, כיון שזהו דבר התלוי בשיקול הדעת, והאוהבו לא יראה סברא לחייבו, והשונאו לא יראה סברא לזכותו.
