מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הִנֵּהוּ קבוראי – מעשה בבני אדם שהיתה מלאכתם לקבור מתים, דְקָבְרוּ מֵיתָא – שקברו את המת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, והרי הדבר אסור, שַּׁמְתִינְהוּ – נידה אותם רַב פָּפָּא, וּפַּסְלִינְהוּ – ופסלם לעדות, כיון שהם חשודים לעבור על איסור משום חימוד ממון. סָבַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְאֲכְשׁוּרִינְהוּ – להכשירם לעדות. אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא, וְהָא רְשָׁעִים נִינְהוּ – והרי הם רשעים, שעברו איסור בכך שקברו את המת ביום טוב. השיב לו רב הונא בריה דרב יהושע, סָבְרֵי – סוברים אותם אנשים, מִצְוָה קָא עֲבִידְנָא – הרי קיימנו בכך מצוה, שקברנו את המת. המשיך רב פפא ושאלו, וְהָא שַּׁמְתִינְהוּ – והרי נידינו אותם על כך, וְלֹא בָעוּ שִׁמְתַייהוּ – ולא באו לבקש שנתיר להם את הנידוי. השיב לו רב הונא, סַבְרֵי – סוברים אותם בני אדם, כַּפָּרָה עָבְדוּ לָן רַבָּנָן – עשו לנו חכמים תקנה בכך שנידו אותנו לכפר לנו על החטא שיש בכך, ולכן לא באו לבקש שיתירו להם את הנידוי, כיון שרוצים הם שעונש זה יכפר להם על חטאם, וכיון שהם סבורים כך, אינם נפסלים לעדות.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, עֵד זוֹמֵם – עד שהעיד עדות על חבירו, ובאו עדים והעידו שבאותו זמן שעליו העיד שראה מה שאירע במקום מסוים, היו עמהם במקום אחר, והתורה האמינה לעדים האחרונים לבטל את העדות של הראשונים, ומחמת כן בודאי יש לפוסלו לעדות אחרת, אך נחלקו אמוראים מאיזו שעה הוא נפסל, אַבַּיֵּי אָמַר, לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסַל, רָבָא אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסַל. פֵּירוּשׁ, אַבַּיֵּי אָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסַל, והיינו מֵעִידְנָא דְאֲסְהִיד בְּבֵית דִּין – מאותה שעה שהעיד בפני בית דין את העדות שהוזם בה לבסוף, כְּגוֹן דְאֲסְהִיד בְּבֵית דִּין בְּנִיסָן, וְהוּזָם בְּבֵית דִּין בְּתִשְׁרֵי, הרי הוא פסול למפרע מניסן, וכָל הָעֵדוּת שֶּׁהֵעִיד מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, לֹא הָוְיָא עֵדוּת. ואילו רבא סובר שאינו נפסל אלא מתשרי והלאה, לאחר שהוזם בפני בית דין.
אָמַר רַב אַשִׁי, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵּי, שעד זומם למפרע הוא נפסל. וְהִלְכְתָא כְּאַבַּיֵּי בְּשש מחלוקות שנחלק בהם על רבא, שסימנם הוא יע"ל קג"ם [והאות עי"ן היא 'עד זומם, למפרע הוא נפסל'].
מביאה הגמרא מחלוקת נוספת של אביי ורבא [והיא רמוזה באות מ"ם של 'יע"ל קג"ם'], מוּמַר אוֹכֵל נְבֵלוֹת, אם עושה כן לְתֵיאָבוֹן – כדי להרויח ממון, שהנבילה זולה יותר מבשר שחוטה, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל, והטעם לכך, כָּפִין וְאָכִיל נְבֵלָה – כשם שמחמת רעב הוא עובר על איסור נבילה, כך כָּפִין נָמֵי וְשָׁקִיל אַרְבָּעָה זוּזֵי וּמַסְהִיד – כאשר יהיה רעב פעם אחרת יטול ארבעה זוזים בשכרו ויעיד עדות שקר. אך אם עושה כן לְהַכְעִיס, וכגון שבשר השחוטה אינו יקר יותר מבשר הנבילה, ואף על פי כן אוכל הוא דוקא את הנבלה, אַבַּיֵּי אָמַר, פָּסוּל, כיון שכל העושה מעשה רשע נפסל לעדות, אף אם איו זו עבירה שיש בה חימוד ממון, וְרָבָא אָמַר, כָּשֵׁר הוא לעדות, כיון דרָשָׁע דְּחָמָס בָּעִינַן – כדי לפסול אדם לעדות יש צורך יעבור על איסור שיש בו חמס, כלומר חימוד ממון, וְהִילְכְתָא כְּאַבַּיֵּי, שאף רשע שאינו רשע דחמס פסול לעדות.
וְהַמּוֹעֲלִים בִּשְׁבוּעוֹת – העוברים על השבועות שנשבעו, פְּסוּלִין לְעֵדוּת, אֶחָד – בין באופן שהיתה זו שְׁבוּעַת מָמוֹן, שנשבע לחבירו שבועה שהתחייב בבית דין, וְאַחַד שְׁבוּעַת שָׁוְא, כגון שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, אף שאין בכך משום חימוד ממון, דְּלֵית הִלְכְתָא – כיון שאין הלכה כְּרָבָא, דְּאָמַר רָשָׁע דְּחָמָס בְעֵינָא, אלא כל העובר עבירה ומכונה רשע נפסל לעדות, ואף אם אין בה חימוד ממון.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (שבועות פ"ז ה"ד), הֶחָשׁוּד בִּשְׁבוּעָה, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לומר שעשה תשובה ונאמן הוא להעיד, משיבא לְבֵית דִּין שֶּׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וירצו לקבל ממנו שבועה על דין שבינו לבין אחר, וְיֹאמַר להם מעצמו 'חָשׁוּד אֲנִי' ואיני נאמן להשבע.
