מביאה הגמרא מעשה שממנו יש ללמוד האם מי שנפסל לעדות בדיני ממונות, האם הוא פסול לדיני נפשות: אדם ששמו בַּר חֲמָא, קָטַל נַפְשָׁא – הרג את הנפש, אָמַר לֵיהּ רֵישׁ גָלוּתָא לְרַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, פּוּק עַיֵּין בְּדִינֵיהּ – צא ועיין בענינו של בר חמא, ואף שאין דנים בזמן הזה דיני נפשות, מכל מקום יש תועלת בבירור המעשה, דאִי וַדַּאי קָטַל נַפְשָׁא – אם יתברר בודאות שאכן הרג את הנפש, לִיכְהֲיוּהָ עֵינֵיהּ – יסמאו את עיניו, דרך קנס, כיון שיש כח לבית דין להעניש בדברים שאינם מפורשים בתורה, לצורך שעה, אם כוונתם לגדור את דיני התורה. נָפַק אַשְׁכַּח תְּרֵי סַהֲדֵי דְּוַדַּאי קָטַל נַפְשָׁא – יצא רב אחא ומצא שיש שני עדים המעידים שהרג את הנפש, אמנם אָזַל אִיהוּ – הלך בר חמא, וְאַיְיתֵי תְּרֵי סַהֲדֵי וּפַסְלֵי לְחַד מִינַּיְיהוּ – והביא שני עדים המעידים על אחד מעדי ההריגה שהוא פסול, אמנם לא העידו עדות על מעשה אחד, אלא חַד מהם אָמַר קַמָּאֵי דִּידִי גָּנַב קַבָּא דְחוּשְׁלָא – בפני גנב אותו עד קב של שעורים קלופים, וְחַד מהם אָמַר, קַמָּאֵי דִּידִי גָּנַב קָתָא דְבוּרְטִיָא – 'קת', בית יד, של רומח, ומחמת עדות זו רצה לפסול את אחד העדים שהעיד על כך שבר חמא הרג אדם. אָמַר לֵיהּ רב אחא בר יעקב, כיצד רוצה אתה לפסול את העד על ידי שתי עדויות אלו, והרי כלל זה מקובל בידינו, שכאשר נחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי הָא אָמַר – והרי דעת רבי יוסי היא שאם הוּזָם העד בעדות שהעיד בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, עדיין כָּשֵׁר הוא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, וממילא אף כאן, הגם שמחמת העדויות על הגניבה יש לפוסלו בעדות של דיני ממונות, אך עדיין יש להכשירו בעדות של דיני נפשות, וממילא יש להאמינו על כך שבר חמא הרג את הנפש. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי לרב אחא בר יעקב, הרי כלל זה שהלכה כרבי יוסי, הָנֵי מִילֵּי – היינו רק הֵיכָא דְּלֹא סָתַם לָן תַּנָּא – זהו רק באופן שלא סתם התנא במשנה כְּרַבִּי מֵאִיר, ואילו הָכָא, במחלוקת זו של רבי מאיר ורבי יוסי
הָא סָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי מֵאִיר, שהרי שנינו במשנה 'זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשרה לה, אף הן אין כשרים לה', והרי לדעת רבי יוסי אין כלל זה נכון, שהרי בעדות של דיני נפשות האשה פסולה, ואילו עדים אלו כשרים, כיון שנפסלו רק לענין עדות של דיני ממונות, אלא ודאי סתם התנא כרבי מאיר, והלכה כמותו, ואין לקבל עד זה, שהתברר שגנב, אף לא לדיני נפשות. קָם בַּר חֲמָא, נַשְׁקֵיהּ אַכַּרְעֵיהּ – נישק את רגלי רב פפי, על כך שהיפך בזכותו והצילו בכך מעונש, וְקַבִּיל עָלֶיהָ כַרְגֵיה דְּכוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ – וקיבל עליו להציל את רב פפי כל ימיו ממיסי המלך.
פוסק הרי"ף כדברי רב פפי הללו, וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר, עֵד זוֹמֵם, הגם שנחשד על עדות ממון, פָּסוּל לְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, ואף לדיני נפשות.
גָּרְסֵינן בְּמסכת קִדּוּשִׁין (מ:), כָּל אדם שֶׁאֵינוֹ מצוי לֹא בְּמִקְרָא, וְלֹא בַּמִּשְׁנָה, וְלֹא בַּתַּלְמוּד, וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אינו נוהג במידות הטובות והישרות, אֵינוֹ נחשב כאדם מִן הַיִּשּׁוּב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּפָסוּל לְעֵדוּת, כיון ש'כל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו' (רמב"ם).
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָאוֹכֵל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה כְּכֶלֶב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שאף פָּסוּל הוא לְעֵדוּת, אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים, שהוא פסול לעדות.
משנה
וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין, אָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וּבַעַל אִמּוֹ אף שאינו אביו, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ – בעל אחות אשתו, הֵן עצמם, וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן [ולגבי גיסו נפסלו רק בניו וחתניו שיש לו מאחות אשתו, ולא מאשה אחרת]. וְחוֹרְגוֹ – בן אשתו מאיש אחר, לְבַדּוֹ, אבל בני וחתני חורגו כשרים להעיד לו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, משנה זוֹ ששנינו, היא מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה הָרִאשׁוֹנָה – בתחילה כך היו שונים, שהפסולים הם רק דּוֹדוֹ, וּבֶן דוֹדוֹ, ולא שאר הקרובים.
ממשיכה המשנה בהבאת 'משנת רבי עקיבא': וְכן פסול לדון אותו או להעיד עליו כָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, והיינו קרוביו מצד אביו, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אבל אם הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, כגון חתנו הראוי ליורשו מצד אשתו, שהיא בתו, ומתה קודם ראיית עדות זו, הרי זה כָּשֵׁר להעיד לו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ, ואינו ראוי ליורשו דרכה, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב ופסול להעיד לו.
