משנה ד: אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַבָּא עַל הָאֵם, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל הַזְּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה. אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ, לְפִכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:
לאחר שהתבאר האופן שבו מחייבים בית דין את הנידון במיתה, ואופן ההריגה בכל אחת מארבע מיתות בית דין, יבוארו עתה העבירות שעליהם נענשים בסקילה. תחילה מביאה המשנה את העבירות שעליהם יש חיוב סקילה, ואחר כך יבוארו פרטי הדינים בכל עבירה:
אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם – על אימו, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב אף על פי שאינה אימו, וְעַל הַכַּלָּה – על אשת בנו, וְעַל הַזָּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה עליה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף את שם השם, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, שמעבירים אותם באש [ולדעת משנתנו אין זו עבודה זרה, אלא מנהג הגויים], וּבַעַל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, שהם מיני מעשים שונים שעל ידם אומר האדם את העתיד להיות, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בשם ה', וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה – מקודשת, שעדיין לא נישאת, וְהַמֵּסִית את היחיד לעבוד עבודה זרה [גם אם הלה לא הוסת], וְהַמַּדִּיחַ את הרבים לעבוד עבודה זרה, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. ובהמשך המשניות יבוארו כל העבירות הללו, באיזה אופן חייב על כך מיתה.
עתה מבארת משנתנו שיש מקרים מסוימים שהאשה אסורה על האדם מחמת שתי עבירות, ונפקא מינה לאופן שעבר בשוגג, שחייב להביא שתי חטאות. הַבָּא עַל הָאֵם, חַיָּב עָלֶיהָ שתי חטאות, אחת מִשּׁוּם אֵם, וְאחת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב [ואם היתה עדיין נשואה לאביו, חייב עליה גם משום אשת איש]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבָד, כיון שמיעטה אותה התורה משאר עבירות, באופן שהיא אימו. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, ואיסור 'אשת אב' הוא בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין – גם אם רק התקדשה לאביו ועדיין לא נשאה, ובֵין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, הנשואה לבנו, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, ואיסור 'כלתו' הוא בֵּין בְּחַיֵּי בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.
הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, כשם שהאדם נהרג כך הבהמה נהרגת. מבררת המשנה, אִם האָדָם חָטָא, ומחמת כן הוא נענש בעונש מיתה, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת, ומדוע היא נהרגת, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה של עבירה עַל יָדָהּ, לְפִכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל, שלא יכשלו בה בני אדם אחרים. דָּבָר אַחֵר, משום כבוד אותו אדם אמרה התורה שתיסקל הבהמה, שֶׁלֹּא תְהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק, ויזכרו בני אדם וְיֹאמְרוּ, זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ.
