גמרא
אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, חַיָּה גַּסָּה, כגון אַיָּל וצבי ויחמור (רבינו יהונתן, חולין לז.), הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה, לְענין פִּירְכּוּס, כלומר, הדין הוא שהשוחט בהמה שהיא חולה המסוכנת למות, חוששים שמא מתה קודם השחיטה והיא נבלה, ולכן יש צורך שתפרכס לאחר שחיטתה, ואז היא כשרה, ואמנם בבהמה גסה אפילו אם פשטה ידה לאחר השחיטה נחשב הדבר כפירכוס המתיר, אך בבהמה דקה אין פשיטת ידה מועילה, כיון שדרכה לפשוט ידה בשעת יציאת נפש, אלא יש צורך בפרכוס ממש, ועל כך אמר רב חנן שדין חיה גסה כדין בהמה דקה, שאף חיה גסה דרכה לפשוט ידה בעת יציאת נפש, ואינה ניתרת עד שתפרכס, אֲבָל לֹא – אך אין דין חיה גסה שוה לדין בהמה דקה לְענין מְכִירָה לגוי, שהרי לגבי מכירת בהמה דקה התבאר במשנה שהדבר תלוי במנהג, ואילו לגבי חיה גסה אין הדין כן, [דְּבֵין בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר וּבֵין בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין חיה גסה לגוי], וְכֵן הִלְכְתָא.
נאמר בפסוק (משלי ה ח) 'הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ', דורשת זאת הגמרא, 'הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ', זוֹ מִינוּת – מקום שנמצאים בו המינים הכופרים בה', וְהָרְשׁוּת – המלכות, 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָה' זוֹ זוֹנָה. מבררת הגמרא, וְכַמָּה צריך להתרחק ממקומות אלו, אָמַר רַב חִסְדָּא, אַרְבַּע אַמּוֹת.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן, הַהוֹלֵךְ לְאִיצְטַדִינִין, וּלְכַרְכּוֹם, וְרָאָה אֶת הַנְּחָשִׁים – מנחשים ומכשפים, וְאֶת הַחֲבֵרִים – לוחשי לחשים, בּוּקְיוֹן וּמוּקְיוֹן, מוּלְיוֹן וְלוּלְיוֹן, סַגְדַלִין וּסְגַדַלְיוֹן, שכל אלו הם מיני ליצנות, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים א א-ב) 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ וְגוֹ' בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ' וְגוֹ', הָא לָמַדְתָּ – ויש לך ללמוד מכך שהסמיך הפסוק את ענינו של האיש שלא הלך למושב לצים לכך שבתורת ה' חפצו, שֶׁהַדְּבָרִים הַלָּלוּ – כל אותם מיני ליצנות, מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לְבִיטּוּל תּוֹרָה.
מביאה הגמרא דרשה נוספת על פסוק זה: דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, מַאי דִּכְתִיב – כיצד מתפרש הפסוק 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ וְגוֹ' בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב', שהרי לכאורה קשה על כך, וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ, מֵהֵיכָן עָמַד, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד מֵהֵיכָן יָשַׁב, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב מֵהֵיכָן לָץ, כלומר, כיון שכבר בתחילת הפסוק נאמר שלא הלך, בודאי שלא עמד, ובודאי לא ישב ולא התלוצץ, אלא בא הכתוב לוֹמַר לְךָ, שֶׁאִם הָלַךְ האדם בעצת רשעים, הגם שההליכה היא עראית, סוֹפוֹ לַעֲמוֹד ולהתעכב שם, וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב שם בקביעות, וְאִם יָשַׁב סוֹפוֹ לָלוּץ. וְאִם לָץ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי ט יב) 'אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ, וְאִם לַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא', כלומר, אתה לבדך תישא בעונש הליצנות.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, יִסּוּרִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כח כב) 'וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם' וְגוֹ', וזו מידה כנגד מידה, שהליצנות גורמת לאדם לפרוק מעליו עול מלכות שמים, והיסורים מכניעים את האדם. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן [-לבני הישיבה], בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ – בבקשה ממכם, לֹא תְּלוֹצוּן וְלֹא לֵיתוּ יִסּוּרִין עֲלֵיכוֹן – אל תתלוצצו, ועל ידי זה לא יבואו עליכם יסורים.
אָמַר רַב קְטִינָא, כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, מְזוֹנוֹתָיו מִתְמַעֲטִין, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ז ה) 'מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לוֹצְצִים', כלומר, הקדוש ברוך הוא, שהוא פותח את ידו ומשביע לכל חי, מושך את ידו ונמנע מלזון את המתלוצץ. נאמר בפסוק (תהילים קיב א) 'אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה", ולכאורה קשה, וכי כוונת הפסוק דוקא לאִישׁ, וְלֹא לאִשָּׁה. אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב, וְאַמְרֵי לָהּ [-ויש אומרים מימרא זו] אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב, אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה כְּשֶׁהוּא 'אִישׁ', כלומר, בעודו בצעירותו ובכוחו, שיצרו מתגבר עליו והוא מכניעו, שזו התשובה המעולה ביותר.
נאמר בפסוק (תהילים א ג) 'עַל פַּלְגֵי מַיִם', אָמַר רַב תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, יש לדרוש את הפסוק על לימוד התורה, המכונה 'מים', ו'פלגי' היא מלשון חלוקה, ללמד שלְעוֹלָם יְשַׁלֶשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו – יחלק אדם את לימודו בשני חייו לשלשה חלקים, שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה, ושְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד [אמנם אין הכוונה שיהיו אלו שלשה חלקים שוים, שהרי התלמוד צריך זמן מרובה ביותר, ואף המשנה צריכה לימוד ועיון יותר מהמקרא, אלא שיתן לכל חלק את הזמן הראוי לו]. תמהה הגמרא, וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי – וכי יודע האדם כמה זמן הוא עתיד לחיות, שמתוך כך יוכל לחלק את הזמנים כראוי. ומתרצת, כִּי קָאָמְרִינַן – מה שאמרנו שיחלק את זמנו, היינו לְיוֹמֵי, שיחלק את ימי השבוע, ויתן לכל חלק מהתורה את הזמן הראוי לו, מקרא משנה ותלמוד.
עוד נאמר בפסוק 'אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל', ואָמַר רָבָא בביאור הפסוק, אִם פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, כלומר, שיורה הוראות רק בזמן הראוי ולא קודם לכן, עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְאִם לָאו, שיורה הוראה קודם הזמן שהוא ראוי לכך, יִבּוֹל. עַל הַלָּמֵד שאינו ראוי ללמוד, וְעַל הַמְּלַמֵּד לתלמיד שאינו הגון, הַכָּתוּב אוֹמֵר את הפסוק שנאמר בהמשך 'לֹא כֵּן הָרְשָׁעִים' וְגוֹ', ונאמר הפסוק בלשון רבים ללמד שנאמר הדבר על שניהם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב – מהו ביאור הפסוק (משלי ז כב) 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה', זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, וּמוֹרֶה, ו'הפילה' הוא מלשון נֵפֶל, שהוא עובר שלא מלאו ימיו, כך תלמיד זה לא הגיע זמנו להורות, וסיום הפסוק, 'וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ', זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, וְאֵינוֹ מוֹרֶה, ו'עצומים' הוא מלשון עצימת עינים, כלומר שהוא מעצם ומאפק את עצמו מלהורות, בזמן שהוא כבר ראוי לכך. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – עד מתי אין התלמיד ראוי להורות, וממתי ראוי הוא להורות, ומבארת, עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין – עד שיהיה האדם בן ארבעים שנה אין לו להורות, ולאחר מכן יכול הוא להורות.
שנינו במשנה, 'הִגִּיעַ לַכִּיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִבְנוֹתָהּ', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אף על פי שלכתחילה אסור לו לבנותה, מכל מקום אִם עבר ובָּנָה, שְׂכָרוֹ מֻתָּר, כיון שכאשר בונה האדם את המקום אין לו שם עבודה זרה עד ההכאה האחרונה שהוא מכה בקורנס, ובהכאה זו אין שוה פרוטה, ונמצא שכל שכרו ניתן לו על מה שעשה קודם שהיה המקום עבודה זרה.
