משנה ב: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ:
משנה ב: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן – מותר ליהודי להניח לגוי לרפא את בהמתו או את עבדיו הגויים, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת – אסור ליהודי להתרפא בעצמו מהגוי, מחשש שיהרגנו, אך אם אמר לו הגוי את הרפואה בעל פה, וכגון שאמר לו שתרופה מסוימת טובה עבורו, מותר לשמוע לעצתו ולהתרפא על פי דבריו, כיון שיודע הגוי שהיהודי יכול לברר את דבריו, ובודאי לא יתן לו עצה רעה הניתנת לבירור. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם – בשום מקום, מחשש שיהרגנו בתער שבידו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, כיון שאין חשש שיהרגנו שם, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ, ואפילו שמצויים שם קצת בני אדם [שאם לא כן בין כך אסור להתייחד עם הגוי].
