משנה י: גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אָסוּר. אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, מֻתָּר. נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפַּחֵ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:
משנתנו ממשיכה לבאר את פרטי הדינים של נגיעת גוי ביין: גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן השייך לישראל, ואין ידוע אם נגע ביין או לא, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה – אם אותו יין משועבד לו, וכגון שלוה ממנו הישראל מעות, ושעבד לו את היין לחוב זה, הרי היין אָסוּר, כיון שעשוי הגוי לגעת ביין המשועבד לו. אבל אם אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אין חוששים שנגע הגוי ביין, והוא מֻתָּר.
נָפַל הגוי לַבּוֹר של היין, ולא התכון לגעת ביין בשעת נפילתו, וטבע שם ומת, וְעָלָה ממנו לאחר שמת [אבל אם עלה חי, מודה הוא לעבודה זרה בעלייתו, ובודאי כוונתו לנסכו, ואסור בהנאה], וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה – או שמדד הגוי את היין של הישראל בקנה המיוחד למדידה, או שהִתִּיז מהיין אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה שבידו, ולא נגע בידו ביין, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת – שהיתה חבית יין מתבשל ומעלה רתיחה, וטפח הגוי על גבי הבועות הרותחות, שאין דרך ניסוך בכך, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ חכמים שהיין יִמָּכֵר, כלומר, אסור הוא בשתיה, אך מותר הוא בהנאה, ולכן מותר למוכרו לגוי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אפילו בשתיה.
נָטַל הגוי אֶת הֶחָבִית, כשהיא ריקה [והוא הדין אם נטל אבן וכדומה], וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר של ישראל המלא ביין, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְהִכְשִׁירוּ את היין אפילו בשתיה, כיון שלא נגע הגוי ביין, אלא הזיזו על ידי זריקת דבר אחר, ועשה כן מתוך כעס ולא מתוך כוונה להזיז את היין, ובאופן זה מותר היין אפילו בשתיה.
